מאל ג'ולסון ועד טרנטינו
ארבעה פרקי מסע בעקבות הפסקול הקולנועי
הפסקול המוסיקלי הוא כלי משמעותי בעיצוב החוויה הקולנועית. לאורך כמעט מאה שנה של קולנוע מדבר, התפתח הכלי הזה בכיוונים שונים ומגוונים.
בחודש ספטמבר נערוך סידרה המוקדשת לארבעה פרקי מפתח במסע שערכה המוזיקה במאה השנים האחרונות מאולמות הקונצרטים והמופעים אל פסקולי סרטים. כל פרק יכלול הקרנה של 3-4 סרטים ומפגש מבוא בהנחיית מלחין הקולנוע והטלוויזיה יונתן בר גיורא, שילווה את דבריו גם בנגינה בפסנתר.
פרק א': מחסום הקול נשבר
יותר משלושים שנה, עשרות נסיונות, המצאות, רעיונות ו...סרט מנצח אחד, היו דרושים כדי להשיק את הסאונד הסינכרוני בקולנוע. "זמר הג'ז", הסרט שפרץ בסופו של דבר את מחסום הקול, השכיל לעשות שימוש יצירתי מתוחכם בהמצאה החדשה, תוך שהוא רותם אותה באופן מבריק למחוזות מבוססי צליל של רגש אנושי טהור, מחוזות שלא היו קיימים בסרט האילם.
פרק ב': פסקולי הזהב
כשהסאונד סוף סוף הגיע למסך, הוא הגיע כל כך מהר שהיה צריך, תוך שנים ספורות, בעזרת סוללת מלחינים, מנצחים ומעבדים שנחטפו בזריזות להוליווד, בעיקר מתיאטראות ברודווי, להמציא מקצוע חדש לחלוטין: מלחין קולנוע. ההצלחה הקופתית הפנומנלית של הסרטים עטורי הסאונד החדש הובילה לתקופה בת למעלה מ-20 שנים של שגשוג קולנועי חסר תקדים, להלן "תור הזהב של הוליווד". הסרטים המובילים של התקופה נעטפו בפסקולים עשירים, שבוצעו על ידי תזמורות ענק, תזמורות ייעודיות שעסקו בהקלטות פסקולים מבוקר עד ערב והתמחו בכל האספקטים המאפיינים את האמנות שזה עתה באה לעולם: דיוק חסר פשרות בתיזמונים ובביצוע, משמעת הקלטה חמורה, קריאת תווים זריזה ומדוייקת, ניצוח מוקפד מול תמונה ועוד.
פרק ג': ג'ז וקולנוע
בשנות החמישים זיעזעו כמה זרמי עומק את המבנה היציב, הסופר רווחי, של הוליווד. כתוצאה מכך גם פסקולי הסרטים החלו לעבור מטמורפוזה משמעותית. אחת ההתפתחויות המרתקות באותן שנים הייתה התגנבותו של הג'אז לפסקולי הסרטים. צלילים מאולתרים, חצופים, שעל פניהם סותרים לחלוטין את תובנות הבסיס בתורת ההלחנה המוקפדת לתמונה, הפיחו רוח חדשה ומרעננת בפסקולי סרטים, ואגב כך הוסיפו משמעויות חדשות ליחס בין צליל לתמונה.
פרק ד': במאי הפסקולים
לצד התפתחות והשתכללות אמנות ההלחנה לתמונה, היו גם במאים שהעדיפו שלא להפקיד את פסקולי היצירות שלהם בידי אחרים, והפכו למעין די ג'ייז של סרטיהם. הבולטים שבהם, מרטין סקורסזה, סטנלי קובריק וקוונטין טרנטינו, רקחו לסרטיהם שעטנז של שירי פופ, יצירות קלאסיות, פסקולי סרטים מוקדמים יותר ויצירות מוזמנות, על מנת ליצור גוף עבודות שהרחיב את אמנות יצירת הפסקול למחוזות חדשים מרתקים.