שני סרטים שיצאו לאחרונה - "הקרב על אמריקה" ו"פיוריוסה: סאגת מקס הזועם" – החזירו למסכים עלילות דיסטופיות וזו הזדמנות טובה להתבונן על הסוגה הזו. נראה שהקולנוע אוהב דיסוטפיות שמאפשרות – מהיבט היצירתי - להפליג בדימיון, להציע דימויים חדשניים ולהלך על התפר שבין הרציני למבדר. "מטרופוליס" (1927) סרטו האילם של פריץ לאנג, שהיה ככל הנראה הדיסטופיה הקולנועית הראשונה ובוודאי אחת החשובות שבהן, עיצב במידה רבה את הז'אנר עם דימויים עתידניים שנראים גם היום מהממים, ומיקד את הנרטיב בעיסוק בשאלות מעמדיות ופוליטיות בעולם טכנוקרטי, ובמקומו של הרגש, ובעיקר רגש האהבה, כאמצעי התנגדות ליחסי השליטה שמציע העתיד הבירוקרטי.
כיוונים דומים עולים בדיסטופיות נוספות שנציג החודש "פרנהייט 451" (1965) של פרנסואה טריפו אודות עולם ללא ספרים, "THX 1138" של ג'ורג' לוקאס משנת 1971 על בני אנוש המבקשים לקבל מחדש שליטה על רגשותיהם, "בלייד ראנר" (1982) של רידלי סקוט שבמרכזו מרד של אנדרואידים כנגד מי שברא אותם, "1984" (1984) של מייקל רדפורד על החיים תחת שלטון המבקש לדכא את חופש המחשבה, "גאטקה" (1997) של אנדרו ניקול על מקומו של האנושי בעולם מסונתז, "לובסטר" (2016) של יורגוס לנטימוס, שבדרכו שלו יצר מעין פארודיה מהנה על כל הדיסטופיות שנעשו לפניו. "וול-E" של אנדרו סטנטון משנת 2008 הוא דוגמה קצת שונה, אולי אפילו אופטימית לז'אנר, בה דרך משל אקולוגי, פיקסאר מציעים שהאנושות היא דבר ששווה להילחם עליו.
לאנג, טריפו, לוקאס, סקוט, רדפורד, ניקול ולנטימוס ועוד רבים אחרים – גדולי הקולנוענים פנו ליצור דיסטופיות. בדימיון פרוע וברעיונות מבריקים, סרטים אלו מאפשרים לעצב עבור הקהל מבט שונה על המציאות שמחוץ לקולנוע, להקצין ולהזהיר מפני מגמות קיימות והאופן הלא תמיד חיובי שאליו הן עתידות להתדרדר. ומעבר לעיצוב, קולנוע בדרך כלל נשען על עלילה שבמרכזה פעולה – ובעולם דיסטופי, הפעולה העיקרית שבמרכז הסרטים, הכוח המניע של גיבוריהם אל מול מציאות דכאנית ואלימה היא התנגדות.
צפיה מהנה!