Close
Monthly Screenings

ג׳ונאס מקאס: משורר קולנוע (1922-2019)

 מחווה לרגל מאה שנים להולדתו 

׳׳אני רוצה לחגוג את הצורות הפעוטות של הקולנוע: הצורה הלירית, השירה, האקוורל, הרישום, הפורטרט, הערבסקה, ואת הפואמות הזעירות ב-8 מ׳׳מ. בתקופה שבה כולם רוצים להצליח למכור, אני לוקח את הסיכון  לכישלון הכלכלי על מנת להמשיך לנוע לעבר הבלתי נודע, אל הבלתי נראה – כל אותם אלמנטים אישיים, אינטימיים, שאינם נושאים רווח כספי ואינם מתיימרים לשנות את תנועת ההיסטוריה, את ההיסטוריה של האמנות או כל היסטוריה אחרת. אני בעד אמנות שאנחנו עושים האחד למען השני, בין ולמען חברים׳׳, כך כתב ג׳ונאס מקאס ב-1996, ב׳׳אנטי מניפסט 100 שנות קולנוע׳׳ שלו.

משורר, מבקר קולנוע (בכתב העת Film Culture, שהיה ממייסדיו, אבל גם בעיתונים וכתבי עת חשובים אחרים כמו Village Voice או Film Comment), איש ארכיון (ב-Anthology Film Archives

שיסד וניהל עד ערוב ימיו), וכמובן במאי סרטים, כל יצירתו המגוונת של מקאס הייתה טבועה בחותם החופש, התעוזה והנון-קונפורמיזם. אלה אפיינו אותו כבר כנער תחת הכיבוש הנאצי והביאו אותו לברוח  מליטא ב-1944 בחברת אחיו אדולפאס, ולהשתקע בארצות הברית לאחר שנים קשות במחנה עבודה בגרמניה וכן במחנות עקורים ברחבי אירופה לאחר המלחמה.

הילדות בכפר הקטן Semeniskiai בליטא, ובעיקר הקרבה לטבע, הותירו רושם עמוק במקאס שיבוא לידי ביטוי לאורך כל חייו ביצירתו הכתובה, בעיקר בשירה, ובמידה מסוימת גם בסרטיו, שניזונים במהותם מרוח שירית, פתוחה, חופשית, יותר מאשר מתבניות נרטיביות פרוזאיות. היער הליטאי יוחלף באותו חורש אורבני ניו-יורקי שאותו מגלה מקאס בתחילת שנות החמישים, ושבו לא הפסיק להלך ולצלם לאורך כל חייו ביומני הקולנוע שלו, בפואמות ה-8 וה-16 מ׳׳מ, ובצורות קולנועיות אחרות שאותן חקר לאורך השנים (לקראת שנות ה-2000 גילה מקאס את הוידאו ואת האינטרנט, פורמטים שסיקרנו אותו מאוד ושבמסגרתם פעל בשנים האחרונות של חייו).

כחלוץ הז׳אנר של יומן הקולנוע האישי, נוטים לעיתים להשוות בין מקאס לדוד פרלוב, מה עוד ששניהם היו במאים גולים שפעלו פחות או יותר באותן שנים בשולי הקולנוע הממסדי. גם אם יצירותיהן של שני הבמאים מוקדשות ליומיום, לחשיפתו של היופי ושל הפואטיקה שבארועים הפעוטים והלכאורה באנליים שמהם מורכבים חיינו, הרי שמבחינות אחרות הקולנוע שלהם שונה לחלוטין. בעוד יומניו של פרלוב מאופיינים בקפדנות ודיוק רב הן בשלב הצילום, וביחוד בתהליך העריכה ויצירת פס הקול והקריינות, סרטיו של מקאס מתאפיינים בעשיה אינטואיטיבית וספונטאנית יותר, כשהעריכה של חלק מהסרטים נעשית במצלמה עצמה בזמן הצילומים. בניגוד לפרלוב, מקאס נמנע לרוב להתייחס בסרטיו לאירועים פוליטיים וההיסטוריה ׳׳הגדולה׳׳ חודרת אך לעיתים יוצאות דופן לסרטיו. עם זאת, כמו אצל פרלוב, גם יצירתו של מקאס שינתה את מעמדה עם השנים, שכן מה שנתפס בעת הצילומים כיומנים אישיים או כ-Homme Movies שבמסגרתם תיעד מקאס את היומיום שלו ושל חבריו, כל אלה הפכו עם השנים למסמכי ארכיון בעלי ערך היסטורי, שכן החברים שתעד לאורך השנים הפכו לדמויות היסטוריות (אנדי וורהול וחברי הוולווד אנדרגראונד, ג׳ון לנון ויוקו אונו, ג׳קי קנדי, המשורר אלן גינסברג, האמניות לואיז בורז׳אה ומרינה אברמוביץ׳, המוזיקאיות פטי סמית וביורק, ורבים אחרים).

התוכנית שלפנינו, המורכבת משמונה סרטים, אינה מציעה אלא פלח קטן, אך מייצג, מיצירתו של הבמאי ומפנה את המבט אל התחנות המרכזיות בחייו. החל מילדותו ושנות בגרותו בליטא בהן עוסק הסרט ׳׳שבבי זיכרונות ממסע לליטא׳׳, דרך שנות קליטתו וחייו כמהגר בניו-יורק בשנות החמישים של המאה הקודמת (׳׳אבוד אבוד אבוד׳׳), ועד לסרטים המתמקדים בחייו בניו-יורק ובסצנת האמנות הגועשת בעיר בשנות השישים והשבעים (׳׳וולדן׳׳, ׳׳רביעיית שנות השישים׳׳, ׳׳סיפורי לילות ללא שינה׳׳). המחווה כוללת גם את הסרט העלילתי, ׳׳הללויה הגבעות׳׳, שאותו ביים מקאס (כעוזר במאי) יחד עם אחיו אדולפאס, ושהיה מקור ההשפעה העיקרי על אורי זוהר בסרטו פורץ הדרך, ׳׳חור בלבנה׳׳, שנכלל אף הוא בתוכנית.   נפתח את המחווה בסרט חדש, ׳׳רסיסי גן-עדן׳׳ של קד דוויזון, המוקדש לחייו וליצירתו של מקאס, ושהוקרן בספטמבר האחרון בבכורה עולמית בפסטיבל ונציה.

 

ד׳׳ר אריאל שוייצר, אוצר המחווה לג׳ונאס מקאס.  

 

המחווה לג׳ונאס מקאס נערכת ביוזמת ובתמיכת מכון התרבות הליטאי בישראל, ובשיתוף פעולה עם נספחת התרבות אלנה קידוסיוטה (Elena Keidosiute).