עדיין מתהלכים

ביום קיץ מתכנסת משפחה לטקס האזכרה של הבן הבכור שטבע בתאונת שיט 15 שנה קודם לכן ותמונתו שולטת על חדר המגורים. אחיו ואחותו של המנוח, מלווים בבני משפחתם שלהם, מגיעים לבית ההורים הקשישים ולמרות שהקירות נותרו לכאורה אותם קירות, האנשים כבר אינם אותם אנשים... בגישתו ההומאניסטית המוכרת  ועם מחווה מודעת ל"סיפור טוקיו" של אוזו, מגיש קורה אדה דרמה משפחתית שקטה ומרגשת על אובדן ועל אבל. גם אם מדובר באירועים שנבראו במוחו, התסריט נכתב עפ"י מרכיבים באישיותה של אמו המנוחה: "רציתי לעשות סרט שבו אזהה מיד את אמי ולא כדי לְבַכּות את האובדן אלא כדי לשוב ולצחוק איתה... בסרט הזה, יותר מאשר בקודמיו, הצלחתי לשרטט בני אדם והתנהגויות בדרך ייחודית ומגוונת". "סרט שקט, כמעט לוחש... נוגע ללב, אינטליגנטי ונוסטלגי, קינה להזדמנויות שהיו לכולנו, וכולנו פיקששנו, להתקרב להורינו ברגעים שהם היו הכי זקוקים לנו" (דן פיינרו, 'סקרין אינטרנשיונל').