במשך חודשים ארוכים שוטטה אנייס וארדה ברחבי צרפת, מצויידת במצלמה דיגיטלית משוחררת ובצוות הסרטה מינימלי, ותיעדה אנשים שמחטטים בשדות תפוחי אדמה או מטעי תפוחי עץ, את מי שהנוגים להסתובב בגרשי גורטאות בשולי הערים בחיפוש אחר מציאות. זה יכול להיות גם אידאליסטים - מי שניזון משאריות כאקט מחאה מתריס נגד בזבוז משאבים, או אמן שיצרתו מורכבת ממה שנחשב בעינים אחרות כפסולת. הסרט מהווה מסה אישית שבה מתייחסת הבמאית אל עצמה כאל מלקטת - מלקטת המלקטים - מלקטת של סיפורים ואימאג'ים קולנועיים, משקיפה אוהדת של העולם המקיף אותה. הסקרנות, הספקנות, התעוזה, הצניעות, העידון, הרגעים הקטנים והיפים; כל אלה ועוד הופכים את "המלקטת והמלקטים" ליצירה בעלת ערכים פיוטיים והומניסטיים עליוניים.