ב-2019 יצא "סיפור חיי", בבימויו של הבמאי היפני הגדול הירוקאזו קורה-אדה ובכיכובה של ג'ולייט בינוש. שלא בטובתו ובחסות המגיפה, הסרט נאלץ להמתין כמעט שנתיים ועכשיו הוא עולה להקרנות טרום בכורה בסינמטק. זאת הזדמנות טובה לערוך מחווה קטנה לבינוש, שבקריירה של כמעט ארבעה עשורים הפכה כך נראה לכוכבת גדולה לא רק בצרפת, אלא של הקולנוע העולמי.
בינוש החלה את הקריירה באמצע שנות השמונים כשכיכבה בתור הצעירה המעט-נאיבית והחושנית, ועם הדימוי הזה פרצה ב"רנדוו" ואחר כך ב"הקלות הבלתי נסבלת של הקיום". בשנות התשעים נוסף נופך טרגי לדמויות שלה עם "אנקת גבהים", "כחול" ו"הפצוע האנגלי" – ועם שורה של פרסים הפכה לכוכבת בינלאומית, ומכאן זכתה לעבוד עם היוצרים הבולטים של הקולנוע בעשורים האחרונים: אסיאס, דומון, קיארוסטמי, גיתאי, האנקה, קורה-אדה ואחרים.
הסיבה שהופכת את בינוש לכל כך מעניינת, במיוחד בשנים האחרונות, היא האופן שבו היא מנווטת את הקריירה שלה. אם בעשור הקודם היה נדמה שהיא בוחרת בתפקידים רצינים עם סרטים בעלי מימד פוליטי, עתה נראה שהיא בוחרת לעתים תפקידים המתייחסים באופן כמעט מודע לפרסונה הקולנועית שלה. היא מצליחה, בעידן שבו לשחקניות בעשור השישי לחייהן כבר כמעט ואין תפקידים ובוודאי שלא הילה, להשען על המאפיינים שסייעו לה לפרוץ: החושניות, החיוך, הנאיביות – ולהגיש אותם בשילוב מהנה של חן וקריצה.
בעולם שבו כוכבים מתחלפים די מהר, ואופנות קולנועיות נעות מן הדרמטי אל הסקפטקולרי, בינוש מצליחה לשרוד באופן מעורר הערכה. הנוכחות הנמשכת שלה היא מגדלור שנעים לחזור אליו מתוך האפילה.
