לזכר ז'אן מורו

פנים שלווים, חיוך מסתורי – אלו הדימויים שמהם יצרה ז'אן מורו את הפרסונה הקולנועית החד פעמית שלה של אשה עצמאית, השולטת על חייה. מורו נולדה ב־1928 בפריז, לאב מסעדן ואם ממוצא אנגלי – את מאפייניה שצוינו לעיל, אותה קרירות רגשית – נהגה לשייך לשורשיה האנגליים. הקריירה שלה החלה בתאטרון – שם היתה חלק מהאנסמבל של הקומדי פרנסז – ובסוף שנות החמישים עברה לקולנוע. היא התפרסמה עם "מעלית לגרדום" ו"הנאהבים" של לואי מאל והופעתה כקתרין ב"ז'יל וג'ים" הפכה אותו לכוכבת בינלאומית. היא הביאה למסך נוכחות חד פעמית, נשית וחזקה או כפי שתיאר אותה פרנסואה טריפו "יש לה את כל האיכויות שאפשר לבקש מאישה, ואת כל שאפשר לבקש מגבר – מבלי לסבול מהליקויים של אף אחד מאלו".  מאז שיתפה פעולה עם גדולי הבמאים: "הלילה" של אנטוניוני, "יומנה של חדרנית" של בונואל, "המשפט" של אורסון וולס, "מר קליין" של ג'וזף לוסי ואחרים. היא היתה ידועה כמרואיינת לא קלה, וכפי שהיתה על המסך, גם בחייה היתה עצמאית ובלתי צפויה, כפי שאמרה בראיון לניו יורק טיימס: "הקלישאה היא שהחיים הם הר, מטפסים, מגיעים לפסגה ואז יורדים. בעבורי החיים הם כל הזמן תנועה למעלה, עד שעולים בלהבות".