עם יציאת סרטו החדש "חמדה", ביקשנו מהבמאי שמי זרחין לבחור תוכנית של סרטים אהובים עליו. התוכנית ונימוקיה לפניכם.
לצד תוכנית זו, נקרין את סרטיו המוקדמים והיפים "לילסדה", "מסוכנת" ו"הכוכבים של שלומי". "לילסדה" ו"הכוכבים של שלומי" עברו תהליך רסטורציה וזו הזדמנות לצפות בהם בעותקים דיגיטליים חדשים. "מסוכנת", יוקרן בעותק 35 מ"מ. זהו אולי הנועז והפחות מוכר מסרטיו של זרחין, אך במידה מסוימת הוא הקרוב ביותר לסרטים שבחר.
הלוואי ויכולתי כמותם / שמי זרחין
לרגל עליית חמדה, סרטי החדש, הציע לי נבות ברנע, מנהל התוכניות של סינמטק ירושלים, להרכיב קבוצה של סרטים "שהשפיעו עליך ושימשו לך השראה". אמרתי לו "זה לא עובד ככה, יש המון סרטים שאני נורא אוהב ושיש להם מקום משמעותי בחיי, כמו לכל אחד, אבל ההשראה, הדחף והתשוקה לספר סיפור באה מהחיים עצמם, מדברים שחוויתי, אנשים שהכרתי, חלומות שחלמתי, הרהורים, פחדים, משאלות לב ומה לא". "בסדר", אמר נבות, "אז בוא תבחר כמה סרטים שאתה נורא אוהב". החלטתי ללכת על מיוזיקלס, דווקא משום הכאב והעצב שהם מסבים לי.
אני מביט בהם אכול קנאה, ולא רק בגלל העושר של אמצעי היצירה שבד"כ מאפיינים את הז'אנר, כלומר תקציבים, אלא בגלל דרגת החופשיות שבלעדיה העשייה המיוזיקלית איננה אפשרית. החירות האמיתית מכבלי המציאותיות, השחרור המוחלט מעריצות הפסיכולוגיזם, ואני לא מדבר על פנטסיה או אגדה או עולמות ורודים נוטפים מאושר ושמחה, יש מיוזיקלס שמתנהלים בתוך מציאות קשה, רקע היסטורי מזעזע, לוקיישנים קיימים שאף נראה שאינם מריחים טוב, ודמויות פגומות ושבריריות שחייהן קשים ומעשיהן רחוקים מנחמדות או טוב לב (כן, אני בהחלט מתכוון ל"קברט", סרט הסרטים מבחינתי, אבל לא רק הוא). כן, כן, יש אפילו מיוזיקלס – רחמנא לצלן – שרחוקים כמרחק שמיים מארץ מהאפי-אנד... כך או כך, ורוד או אפור או שחור, הם מכוונים כולם ליצירת מהלך של מצב רוח, איזה תנועה רגשית שלרוב גם אינה "מנומסת" או "מאופקת", הדבר המופשט הזה שבדרך כלל חבוי במעמקי הסרט ועתה הוא נוסק אל חזיתו, קולנוע שמתנער ממסגרות הדרמה או הספרותיות כי במהותו המופשטת הוא דומה יותר למוזיקה ולמחול, קולנוע שמלחין את המציאות ובכך מבטא אותה עמוק יותר מכל אמירה ו/או דקלרציה, ואולי הכי פשוט ובריא להגיד – קולנוע שהוא קולנוע, ללא כחל ושרק.