אצרנו תכנית בת 18 סרטים המייצגים את התקופה, שהיא אחת המכוננות והמשפיעות בתולדות הקולנוע – הוליווד של שנות ה-70, או 'הוליווד החדשה'. ליתר דיוק התקופה הקולנועית נתחמה במבט היסטורי בין 1969 עם הפריצה של 'אדם בעקבות גורלו', ועד 1980 בה הגיע אל המסכים 'השור הזועם'. סרטי התקופה היו מאתגרים, בקונספט ובצורה, חדשניים באופן בו התמודדו עם נושאים מורכבים כמו מלחמת ויאטנם, בעיות נפשיות, סמים ומיניות, והיו שונים כל כך מהסרטים שנעשו עד אז תחת 'שיטת האולפנים' האמריקאית המסורתית. מושפעים מהגל הצרפתי החדש ומהסרטים שהגיעו למסכים מאירופה של שנות ה 60, הם פנו לקהל צעיר ומודע, הדור המורד שהתפכח מהמלחמה, שחיפש יצוג על המסך הגדול לדילמות שהעסיקו אותו. האולפנים זיהו את הפוטנציאל הכלכלי והפיקו רבים מהסרטים החשובים של אותן שנים משמעותיות.
התכנית תושק ב 21 במאי, בסינמטק תל אביב ובסינמטק ירושלים, תוצג במהלך החודש ובמהלך חודש יוני.
הסרט שנחשב למחולל התקופה, זה שהתניע את הוליווד החדשה, הוא 'אדם בעקבות גורלו', Easy Rider, שהיה בכורת הבימוי של דניס הופר, ב-1969. הסרט שנחשב למסיים התקופה הוא 'השור הזועם', Raging Bull, של מרטין סקורסזה מ-1980. זה המקור לכינוי המוכר של סרטי התקופה – Easy Riders, Raging Bulls. נציין בהקשר זה את ספרו העסיסי של העיתונאי פיטר ביסקינד שמוקדש לסרטי התקופה, הספר נקרא בשם זה וקיבע את המונח. בשנות ה 80 הוליווד קבלה מפנה נוסף, והאולפנים פנו לחוויית צפיה בידורית יותר ומשווקת לקהל רחב.
הוליווד של שנות ה-70 היתה נועזת. השינוי הגדול היה במי ששלט במסר ובנראות של הסרט. במקום מנהלי האולפנים השמרנים מי שלקח את השליטה היו במאים חדשים צעירים עם חזון אמנותי, שדברו בשפה קולנועית חופשית ואינטנסיבית, עסקו לעומק בשאלות של מוסר ושייכות, היו אנטי-ממסדיים בגישתם, והיו הקול שהצעירים רצו לשמוע. זה גם הקהל שמנהלי האולפנים רצו להגיע אליו. וכך נוצרה סינרגיה שהביאה ליצירתם של סרטים משמעותיים, מובלים על ידי יוצר.
'אדם בעקבות גורלו'. על אופנועי הארלי דיווידסון ולצלילי Born to Be Wild רוכבים פיטר פונדה ודניס הופר, שכתבו שניהם את התסריט, אל תוך מרחבי האמריקנה המתקשה לקבל את רוח החופש שהם מביאים איתם, והרבה סמים מסוגים שונים. ג'ק ניקולסון מככב בתפקיד אדיר כעורך דין מרובע שמוצא עצמו בסיטואציה לא מוכרת בחברתם של ההיפים המשוחררים. דניס הופר, בשיער ארוך וסנדלים קבל פרס ליצירת ביכורים בפסטיבל קאן. פונדה, הופר וטרי סאת'רן היו מועמדים לאוסקר לתסריט מקורי, וג'ק ניקולסון קבל מועמדות לאוסקר על תפקידו כשחקן משנה. הסרט היה הצייטגייסט. הוא הופק ב 400 אלף דולר והכניס 60 מיליון דולר. החל העידן החדש.
'בוני וקלייד' (1967). אנחנו חוזרים לסרט שנחשב כמבשר של הקולנוע האמריקאי החדש, שנעשה כשנה לאחר נפילתה של שיטת האולפנים וביטולו של קוד הצנזורה ששלט בהפקות מאז שנות ה-30. התסריט עבר אצל טריפו וגודאר, ללא הצלחה מסיבות שונות. וורן ביטי שרכש את הזכויות לתסריט של רוברט בנטון ודיוויד ניומן, והיה נחוש להפיקו, מצא בסוף שותף וחבר לדרך בארתור פן, והצילומים יצאו לדרך. פיי דאנאווי בתפקיד אייקוני וחד פעמי אמרה שהשיגה אותו בעור שיניה אחרי שסדרה של כוכבות בראשן נטלי ווד, סרבו לו. הסרט הוא הסיפור של בוני וקלייד, אהבתם וחייהם המסעירים כשודדים נמלטים בדרכים (כידוע מבוסס על דמויות אמיתיות מימי השפל הכלכלי הגדול של ארה"ב). פן ביים סצנות מלאות תנופה ואלימות, שהיתה חריגה לזמנה, הרבה דם אדום מילא את המסך, והשילוב של טונים קומיים בסצנות האלימות זעזעו צופים רבים. אבל הביקורת המצויינת שקבל הסרט ממבקרת הקולנוע האגדית פולין קייל תרמה להצלחתו ההולכת וגדלה, שהסתכמה ב-10 מועמדויות לאוסקר ושתי זכיות, לשחקנית משנה וצילום.
נעבור לסרט המסיים של התכנית – 'השור הזועם'. אחת הסיבות לקיומה של התכנית במועד זה היא יציאתו של העותק ה 4K החדש והמשוחזר של הסרט, ואנחנו מחכים לראות את הקומפוזיציות המסוגננות והמורכבות בשחור-לבן נוצץ על המסך הגדול. הסרט מספר את סיפורו האמיתי של המתאגרף ג'ייק לה מוטה בגילומו המופתי של רוברט דה נירו, שהטביע עצמו בתוך הדמות, כולל אחת מהתמורות הפיזיות המפורסמות ביותר בקולנוע – הוא העלה עשרות קילוגרמים במשקלו כדי לגלם את המתאגרף החבוט בימיו המאוחרים. סקורסזה הגיע בתום גמילה מהתמכרות חמורה לקוקאין, ואמר שביים את הסרט כאילו הוא יהיה האחרון שיעשה, דה נירו, שזכה באוסקר על תפקידו, ושאר הצוות נתנו את נשמתם להפקה בצורה דומה, וביחד עשו את יצירת המופת הזו שחותמת את הדור של שנות ה 70 ושל הקולנוע האמריקאי הבועט שהתפוצץ על המסך.
לא מעט מהבמאים שעשו את התקופה הגיעו לתחילת העשור הבא חבוטים, בתום הפקות מורכבות ומתישות, עם התמכרויות כאלו ואחרות. על ניהול האולפנים, ועל השווקים הכלכליים באמריקה בשנות ה 80 השתלט דור חדש ונמרץ ששוב שינה את פני הקולנוע, והסרטים, במשפט קצר וכוללני, הפכו גדולים יותר וקלים יותר לעיכול.
החלטנו הפעם להשאיר מחוץ לתכנית כמה מהסרטים האיקוניים ביותר והחשובים בתולדות הקולנוע כמו נהג מונית, אפוקליפסה עכשיו, הצגת הקולנוע האחרונה, צ'יינהטאון, הסנדק ואחרים, כדי לתת מקום לסרטים אחרים שלא הוקרנו זמן רב בסינמטקים. כמו כן לצערנו יש כמה וכמה סרטים שרצינו לכלול אך לא הצלחנו לאתר עותק באיכות הקרנה סבירה. נקווה שבעתיד נגיע גם לאלה.
