Close
Monthly Screenings

מחווה לאלחנדרו גונסלס איניאריטו

סרטו החדש של אלחנדרו גונסלס איניאריטו, "בארדו", שעלה לא מזמן למסכים ולנטפליקס, הוא אפוס לא קצר שעוסק בבמאי קולנוע המתמודד עם ההצלחה והספק, עם זהות מסוכסכת בין לוס אנג'לס למקסיקו. זהו סרט שמתכתב עם הביוגרפיה של איניאריטו עצמו ואפשר לראות בו חשבון נפש אודות מצבו הנוכחי של הבמאי. במהלך שני העשורים האחרונים הפך איניאריטו לאחד הבמאים המצליחים והמוערכים בעולם. ארבעת סרטיו הראשונים: "אהבה נושכת" (2000), "21 גרם" (2003), "בבל" (2006) ו"ביוטיפול" (2010) הציגו דין וחשבון על העולם – במרכזם גיבורים המתמודדים עם אירועים שרירותיים שמסיטים את חייהם ממסלולם. נדמה היה שכל צער העולם מושלך לתוך הקדרה הקולנועית הזו: הבדלי מעמד, מין, עולם ראשון ושלישי, תשוקה והתמכרות לצד אמונה ונדיבות – אולי מפני שאלו היו הנושאים הבוערים בעשור שאחרי אירועי 9/11, בעולם שהיה מודלק ממלחמה ותחושת חירום. הגדולה של איניאריטו בסרטים אלו היתה יכולתו לתרגם את נקודת המבט האדולצנטית הזו לתנופה קולנועית: עם תסריטים הדוקים המצליחים להפעיל את הצופים בזכות מצלמה קרובה ואינטנסיבית ועם מבנה גמיש על ציר הזמן. לצד ההתפעלות מהליטוש הקולנועי, אי אפשר שלא להבחין במידה של הנאה מהיכולת להתאכזר לגיבורים ולצופים.

"בירדמן" (2014) ו"האיש שנולד מחדש" (2015) מסמנים המשך ושכלול של האיכויות האלו, עם שינוי מהותי: נדמה שאיניאריטו מבצע מהלך של התכנסות – הסיפור מתמקד בגיבור אחד, בתנועה רציפה יחסית על ציר הזמן. בזכות העבודה עם הצלם עמנואל לובצקי, המצלמה הרבה יותר משוכללת בסרטים האלו – עם תנועות אקרובטיות מבריקות שמרמזות על הפיקטיביות של הסיטואציה. המודעות לחוויה הקולנועית אמורה להוציא את העוקץ מתחושת הנצלנות שליוותה את הכותרים המוקדמים. במידה מסוימת היא ממקדת את תשומת הלב לא רק בחוויה הקולנועית אלא גם ביוצר. ב"בירדמן" שעוסק בבמאי הנתקף חרדה על רקע הצגת בכורה יש להתבוננות העצמית הצדקה מלאה, וב"האיש שנולד מחדש" – מותחן גאולה הרפתקני במרחבי השלג של צפון אמריקה – נדמה שאיניאריטו, באמצעות קולנוע עוצר נשימה, מציב את עצמו בדמותו של הגיבור שבורא את עצמו מחדש.

"בארדו", שמגיע לאחר שש שנים, הוא עיסוק משוכלל עוד יותר בדמותו של היוצר. זהו סיפור אודות במאי העומד לקבל פרס משמעותי ומתעמת עם התלונות על יצירתו וחייו מצד האנשים הקרובים לו. הסרט לא זכה לביקורות נדיבות, אבל כדאי מאד לצפות בו: הוא מגלה במאי מבריק, בשיא כוחו, שמודע ליתרונות והחסרונות שלו ומגיש שורה של סצינות אדירות. בניגוד לסרטיו הקודמים שעסקו בגאולה, "בארדו" עוסק בכישלון: כישלון של מי שנתקע בין זהויות ובין תרבויות ואינו יכול יותר להשקיע עצמו בתוך העשיה האמנותית מבלי לחוות ספק כלפיה. זהו סרט בשל וחכם, מעין סיכום קרנבלי ועשיר – לא מעט ביקורות השוו אותו ל"שמונה וחצי" של פליני – לפרק קולנועי. בה במידה שהוא מבטא כישלון, יש בו גם הבטחה וסקרנות לגבי הפרק הבא בקולנוע של איניאריטו.