מלבד כל הצרות הרגילות, ב-2021 מציינים 80 שנה לבכורה של "הנץ ממלטה", שבמובנים רבים מסמן את תחילתו של הפילם נואר האמריקאי. זאת הזדמנות טובה לערוך מחווה לפילם נואר – אחד הזרמים הקולנועיים המעניינים והמהנים שנוצרו במהלך 125 שנות קולנוע.
ב-1946 הגיע לצרפת היבול הקולנועי האמריקאי שנמנע ממנה במהלך מלה"ע השניה, חמישה סרטים משכו את עינם של מבקרי קולנוע מקומיים: "הנץ ממלטה", "ביטוח חיים כפול", "לאורה", "רצח, יקירתי", "סוף שבוע אבוד". מבקר הקולנוע נינו פרנק כינה את החמישה כ"פילם נואר" – כינוי שנולד בקולנוע הצרפתי עוד קודם למלחמה בכדי לתאר כמה מסרטי הריאליזם הפיוטי של שלהי שנות השלושים והטון המלנכולי שלהם.
חמשת הסרטים הללו גילו לצרפתים כי באמריקה נולד סוג חדש של סרטי פשע העוסקים בפנטזיה חברתית דרך ריאליזם ישיר והתבוננות בפסיכולוגיה של הפשע, אולם הם עוררו מידה של בהלה בשל האלימות הבוטה והטון הפסימי. עשור מאוחר יותר, מוציאים שני סינפילים צרפתים את מה שנחשב היום לאחד מספרי המפתח בנושא "פנורמה של הפילם נואר האמריקאי". המחברים: ריימונד בורד ואטיין שומטון באו מחוגי הסוריאליזם, ובפילם נואר מצאו יסודות דומים. את הפילם הנואר הם כינו זרם או סדרה, ואת ההגדרה שלו הניחו פחות על יסודות תמטיים או צורניים. הקטלוג שלהם הכיל כמה מאות סרטים מתוכם הם זיקקו חמש איכויות מהותיות: אווירה חלומית, מוזרות, אירוטיות, אמביוולנטיות ואכזריות.
אבל הפילם נואר לא נולד מתוך הסוריאליזם או הקולנוע הצרפתי. יסוד משמעותי הוא הספרות שנולדה במחצית הראשונה של המאה העשרים בארה"ב, ותרגמה את המקצב החברתי והכלכלי של האורבניזציה המהירה אל תוך עלילות של פשע ושחיתות. סרטי הפילם נואר הראשונים התבססו על יצירות של סופרים גדולים כמו דשיאל האמט ("הנץ ממלטה"), ריימונד צ'נדלר ("רצח יקירתי", "השינה הגדולה"), ארנסט המינגווי ("הרוצחים"), ג'יימס מ. קיין ("הדוור מצלצל פעמים", "ביטוח חיים כפול"), מיקי ספיליין ("נשק אותי למוות") ואחרים. הם התמקדו בעלילות עירוניות, בתאוות בצע, בתשוקה ובחוסר אמון במוסדות, ונעזרו בתכסיסים פואטיים ששוכללו בספרות הזו: נקודת מבט הצמודה לקולו של המספר, תנועה גמישה על ציר הזמן, אמביוולנטיות מוסרית ודחיה של ערכים מסורתיים (או ערכים בכלל)
רק בשנות השישים קיבלו באמריקה את המבט הצרפתי על הוליווד והפילם נואר, בעקבות הגל החדש והענין המחודש בקולנוע הקלאסי שהתעורר באוניברסיטאות ובבתי הקולנוע הסטודנטיאליים. ב-1971 מכנס סם שפרד שבעה סרטי נואר קלאסיים במסגרת "תערוכת הקולנוע של לוס אנג'לס" ומקדים להם מאמר פתיחה. שפרד עומד על עוד שלושה מקורות משמעותיים לפילם נואר מעבר לספרות הפשע: (1) ההתפכחות החברתית בעקבות מלה"ע השניה, אחרי שנים של קולנוע שניסה לשדר מסרים פוזיטיביים אל מול מציאות שמתגלה כמאכזבת. ההתפכחות מובילה ל(2) גישה ריאליסטית שדוחה את הקולנוע הפוזיטיבי שקדם למלחמה ו(3) ההשפעה של הקולנוע הגרמני האקספרסיוניסטי – שרבים מיוצריו היגרו להוליווד בשנות השלושים. אמנם קשה לדמיין כיצד ייתכנו ריאליזם ואקספרסיוניזם בכפיפה אחת – אבל הנה, כותב שפרד "זהו כוחו הייחודי של הפילם נואר – לרתך יחדיו אלמנטים סותרים לסגנון אחד".
ואכן, הענין המרכזי – עליו מסכימים הכל – הוא שהפילם נואר עוסק בסגנון, יותר מאשר בנושאים או מבנים דרמטיים קרובים. ההשפעה של האקספרסיוניזם מתבטאת בשימוש הנועז במצלמה – שחור לבן קונטרסטי, זוויות מצלמה, קווים אלכסוניים וכו'. הריאליזם הביא את הפניה לצילומים בלוקיישן, ובמקרים אחדים את מבנה העלילה הפרוצדורלי. אבל קשה לדבר על צורה קולנועית אחידה. ההסכמה העיקרית היא שסרטי נואר עוסקים ביצירת מסתורין, באמצעות שלל טכניקות המצלמה והתאורה ובעזרת העריכה הלא לינארית.
הנואר, אם כן, איננו זרם קל להגדרה – יש סרטי פשע ומלודרמות ואפילו מערבוני נואר, שנוצרו במסגרת האולפנים הגדולים או כסרטים זולים ושוליים שבהדרגה קיבלו מעמד משמעותי. הנואר האמריקאי הקלאסי של שנות הארבעים והחמישים, נחשב היום לאחת הפסגות של הוליווד מפני שהצליח לחלץ מכל יוצריו – בכתיבה, בעיצוב, בצילום, בפסקול ובבימוי – את המיטב שבהם, ולכד ככל הנראה מהות אסתטית וערכית שהיתה רלוונטית אז ויש לה עוצמה גם היום.
אנו מזמינים אתכם להתמסר החודש לתריסר יצירות מן התקופה הזו. אלו באמת יצירות מופת שרובן לא הוצגו שנים ארוכות על מסכי הקולנוע בארץ, וזו הזדמנות חד פעמית לתפוס אותן.
אולם הפילם הנואר לא הסתיים לעולם, נהפוך הוא. במהלך שנים נוצרו ברחבי העולם עוד ועוד סרטים שמשתמשים בנוחסאות העלילתיות והסגנוניות ומשכללים אותן. בחודש נובמבר נציג עוד עשרה סרטים מהגל שנהוג לכנות "ניאו נואר". יש למה לחכות.
המחווה לפילם נואר אורגנה בידי סינמטק תל אביב וסינמטק ירושלים.