מזרחים בקיבוץ

הייתי רק כבת 6 כשעזבנו את הקיבוץ בכאב. אבי וחבריו הבריחו גבולות מסוריה לא"י ב-1943 והתגלגלו לשכונת-התקווה. במהרה הפכו לנערים עובדים קשי-יום, שפירנסו את הוריהם. הם היו ה"לוּמְפֶּנְ-פְּרוֹלֶטַרְיָיט" - "פרולטריון הסחבות" בהתגלמותו, כהגדרתם. משום כך, כבשה האידיאולוגיה הסוציאליסטית את ליבם, כשנאספו אל קן תנועת "הנוער העובד והלומד". שם הפכו לגרעין "אייל" - "ה-גרעין המבטיח"! של התנועה הקיבוצית, דאז. לאחר תקופת "הכשרה" בקיבוץ בית-השיטה, נשלחו ב-1954 לקיבוץ כיסופים הצעיר, שעל גבול רצועת-עזה, כשהם נחושים להצילו. למרות שהיו מעמודי התווך, הם עזבו אותו בשיברון-לב. הסרט הוא מסע, גיאוגרפי ונפשי, לתוך הפצע, הממאן להירפא מאז. את החשבון הם עורכים עם המדריכה המיתולוגית שלהם - שורי מיינרט, מקיבוץ בית-השיטה, אך מסרבים להגדרות של "קיפוח ואפליית מזרחים". אחרי כל השנים הללו הם עדיין משוכנעים שהקיבוץ הציל אותם.