הרוח תישא אותנו

שלושה גברים מגיעים לכפר מרוחק בכורדיסטן האיראנית. אחד מהם, גיבור הסרט, משוטט במקום, מנסה לחלוב מהמקומיים מה מצבה של קשישה חולנית. בינתיים הוא משוחח עם אחד הילדים, עם שכנתו ההרה, ונאלץ לדהור לגבעה מרוחקת כדי לדבר בסלולרי עם טהרן. "הרוח תישא אותנו" – על שם שורת הסיום משירה של המשוררת האיראנית פורוע' פארוח'זד שאותו מצטט הגיבור באחת הסצינות היפות ביותר בסרט – ובכן, הסרט הזה מורכב מהריטואלים האלו. בדרך העיצוב של קיארוסטמי יש גם משהו קומי, אבל בעיקר – כמו בסרטיו הקודמים – הוא עוסק במתח שבין החיים למוות ובין אמנות למציאות. הסגנון של קיארוסטמי מזדקק כאן לסצינות יפות שמוקדשות להתבוננות בטבע האנושי והגיאוגרפי, ולפעמים נדמה שהוא עסוק, בין השאר, בשאלה מה התפקיד שלו כאמן – כמה מותר לו לקחת את החיים האלו ולעשות מהם אמנות (במקום פשוט לחיות וזהו). פרס אריה הכסף, ונציה 1999.