העונה השניה של "קצה האגם" שעלתה לפני כחודש ב"הוט", והיתה לפרוייקט הטלוויזיוני הראשון שמוקרן בפסטיבל קאן, היא פסגה נוספת שכובשת ג'יין קמפיון. קמפיון, ילידת ניו זילנד, בת להורים שחקנים, ניסתה בתחילה לחמוק מן הייעוד האמנותי ובחרה בלימודי אנתרופולוגיה. אחרי מסע באירופה שבה לאוסטרליה ונרשמה ללימודי אמנות. כאן החלה בקריירה קולנועית כשהיא נודדת מתחומי הסרט הנסיוני לתוך העשיה היותר מיינסטרימית.
במהלך שנות השמונים יצרה מספר סרטים קצרים שהוקרנו בהצלחה בפסטיבל קאן ולאחריהם ביימה את סרטה הראשון "סוויטי" (1989). כמו כמה מסרטיה הבאים – זכה "סוויטי" לתגובות מעורבות קיצוניות בקאן. בעקבותיו ביימה את "מלאך אצל שולחני", אודות הסופרת ג'נט פריים, שתוכנן בתחילה כסדרת טלויזיה, אך הפך לאחד הסרטים הבולטים בפסטיבל ונציה 1990. כבר בשתי יצירות אלו מסתמן הכיוון שאליו תחתור כל הפילמוגרפיה שלה: אפוסים דרמטיים שבמרכזם נשים רגישות המפלסות את דרכן אל מול גבולות החברה הגברית. "הפסנתר" (1993) שזיכה את קמפיון בפרס הבימוי בפסטיבל קאן – ובכך היתה לאישה הראשונה שזוכה בפרס זה – הביא את כל הפתילים שהוצגו בעבודותיה הקודמות לשיא חדש. סרטיה הבאים "דיוקנה של גברת" (1998), "עד שייצא עשן" (1998), "תשוקה חותכת" (2003) ו"כוכב בהיר" (2008) ממשיכים לבחון את הנושאים האלו כשקמפיון חוקרת את תפקידה של המיניות הנשית כחלק מתהליך השחרור ומשחקת עם ההגדרות הז'אנריות של העיבוד הספרותי וז'אנר הבלש, אלמנטים שיחזרו בעוצמה ב"קצה האגם" – סדרה מרובדת וחכמה שבה כמה מנועי עלילה פועלים במקביל, ומצליחים להציב גיבורה פגומה על רקע מציאות אכזרית שבה נשים נשחקות בתוך עולם שפועל כנגדן.
הניסיון להכניס את קמפיון למשבצת "הקול הנשי" וביטויים שונים מסוג זה עשויים להקטין את חשיבותה. קמפיון היא כיום כח משמעותי בקולנוע העולמי, במאית בשלה ומיומנת שמצליחה ליצור קולנוע חכם המפעיל את הלב והשכל של צופיו גם יחד.