לציון 100 שנה להולדתו
במהלך הקריירה הארוכה והמפותלת שלו, חצב לעצמו רוברט אלטמן סגנון קולנועי ייחודי, עשיר ויוצא דופן – "אי אפשר ללכוד אותו או לאלף אותו, הנהר שהוא זורם בתוכו הוא לגמרי שלו" הגדיר זאת היטב פול תומאס אנדרסון, בהקדמה לספר הראיונות המקיף Altman on Altman (18.33$ בגרסת הקינדל, כדאי לכם).
מי שנחשב לאחד מעמודי התווך של הוליווד החדשה בשנות השבעים עם "מ.א.ש", "הקלפן והיצאנית", "שלום לנצח", "נאשוויל" ואחרים, צמח בתוך הכור המצרף של הטלויזיה האמריקאית בשנות החמישים והשישים. הוא ביים פרקים לסדרות טלויזיה בקצב רצחני של 2 פרקים לשבוע, בתעשיה שבה היה מעט מקום לביטוי אישי. הוראות הבימוי היו ידועות למדי: לונג שוט, קלוז אפ, אובר-דה שולדר. המטרה היא לייצר מספיק חומר לעורך שיחתוך את התוצאה הסופית בחדר העריכה – אליו הבמאי כלל לא הגיע. אבל לכל אורך הדרך, עוד בטלויזיה ומיד כאשר התחיל לביים לקולנוע, אלטמן ניסה למרוד באופן שבו הוליווד מבקשת לספר סיפור – באופן שלא פעם הוביל לעימותים ולפיטוריו.
כאשר הגיע סוף סוף להוליווד, הוא עיצב את הסגנון שלו כמעט באופן הפוך. המטרה היא לא לספר סיפור דרמטי אלא להכניס את הצופה לתוך הרפתקאה אנושית. כדי להשיג זאת הוא רתם את כל האמצעים הקולנועיים: התסריט מהווה נקודת מוצא, אך הסיטואציה מתפתחת בחזרות עם השחקנים ואינה סופית עד הצילומים (אלטמן "אם תכננו לצלם ביום רביעי ובסופו לא צילמנו, ונחזור למחרת – זו כבר תהיה סצינה אחרת. זה תלוי במה שקורה באותו רגע"). לצד התפקידים הראשיים, הגדיל את מקומם של הניצבים כחלק מהתרחשות בכל סצינה, המצלמה משוטטת בתוך ההתרחשות, עם המנעות מחיתוכים רבים או שימוש בקלוזאפים, שכבות של דיאלוגים חופפים – בדרך כלל בהקלטה במקביל של כל השחקנים ובחירה מאוחרת של הערוצים הרלוונטים, והעיקר השענות על השחקנים כמי שמביאים הופעה מדודה למסך.
הגדולה של אלטמן היתה יכולתו לתזמר את כל המנועים יחדיו: דמויות, מצלמה, פסקול, באופן הרמוני לחוויה זורמת ולא דחוסה שיש בה רב שכבתיות רגשית – עם רגעים שהם נוגעים ללב ומגוחכים, קורעי לב ומעוררי זעם. אלטמן לא נמנע מאירוניה ומידה של פארסה – חיוך קטן מתחת לשפם תמיד היה לו - אבל ידע לעצב זאת כך שהדמויות שלו תמיד מעוררות אהדה או חמלה.
ממרחק הזמן, ברור לחלוטין שהמקרה של אלטמן הוא חד פעמי – לא עושים כבר קולנוע כמו שלו וגם במאים בודדים יכולים לעמוד בכבוד בצילו – פול תומאס אנדרסון נניח – הסרטים שהשאיר אחריו הם עדיין יצירות מופת מבריקות ומסעירות שראויות גם היום לתשומת לב.
רוברט אלטמן נולד בפברואר 1925 בקנזס סיטי מיזורי. הוא הספיק להשתתף במלחמת העולם השניה כטייס. לאחר המלחמה השתלב כבמאי סרטי הדרכה בחברת קלווין, ביים פיצ'ר בשם The Delinquents, ובעקבותיו מצא עבודה בכמאי בטלויזיה. בשנות השבעים ביים שורה של להיטים במסגרת הוליווד ובהם "מ.א.ש", "הקלפן והיצאנית", "נאשוויל" ואחרים. בסוף העשור עם כשלון המיוזקל "פופאיי", התקשה למצוא פרוייקטים קולנועים. הוא ביים דרמות לטלויזיה, אופרות ובסוף שנות השמונים את הסדרה המוקומנטרית פורצת הדרך "טאנר 88". ההצלחה של "השחקן" (1992) סללה את הדרך לשובו, והאפוס המבוסס על סיפוריו הקצרים של ריימונד קארבר "תמונות קצרות" (1993) החזיר את אלטמן למרכז העשיה הקולנועית. בתור הזהב השני שלו ביים בין השאר את "משהו ללבוש" (1995), "גוספורד פארק" (2001), "הלהקה" (2003) ו"המדריך לחיים בכפר" (2006).