ב-1997 הוצג בפסטיבל ירושלים סרט הביכורים של ניקול הולופסנר, ."חברות וחתולים", כחלק מגל הקולנוע האינדי של אותו עשור (שבו כיכבו נניח גם ריצ'רד לינקלייטר, ווס אנדרסון, נח באובמך ואחרים). מבין הגיבורים של אותו גל, נדמה שהולופסנר אולי נשארה בצל יחסית לכמה לעמיתיה המדומיינים, אך בהדרגה צברה אהדה והערכה לקולנוע הייחודי שלה.
הכח של הולופסנר נמצא ביכולת שלה לכתוב מעמדים אנושיים שחושפים את החולשות והמגננות של גיבוריה, ולביים את הרגעים האלו במידה של אהדה ואירוניה. שבעת הסרטים שביימה עד היום (מתוכם נציג חמישה במהלך המחווה בסוף חודש אוגוסט 2023), מתרחשים בתוך עולם של מעמד בינוני לבן ומשכיל, הנאבק בצרות של היומיום: אהבות וקנאות, הצלחה וכשלון. דרך הרגעים האלו הולופסנר מתעסקת לעתים בשאלות העמוקות ביותר: מהי אהבה – בזוגיות ובחיי המשפחה, מהי הצלחה וכיצד היא נמדדת, ודרכן גם באופן שבו גיבוריה מנסים להגיע להשלמה עם חייהם ועם עצמם – לעתים במחיר כואב של וויתור והתבייננות.
אך ככל שהפסקה לעיל כתובה בלשון זכר, הקולנוע של הולופסנר הוא קולנוע נשי: הגיבורים הן גיבורות, והצרות שלהן הן צרות שנשים מתמודדות איתן הרבה יותר מגברים: דימוי גוף, זלזול בכוחן וחוכמתן או נוכחותן הכמעט שקופה בתוך חייהם של אחרים. הולופסנר אינה מצניעה את השאלות האלו, אך הן קיימות אצלה כחלק ממאבק אנושי רחב יותר: לחיות חיים בעלי משמעות, הזוכים למבטו המאשר והמעריך של הזולת.
מול תרבות קולנועית שהופכת יותר ויותר ספקטקולרית, הולפסנר נשארה נאמנה לעצמה – הסרטים שלה הם מה שנהוג לכנות "קטנים", אין בהם גיבורי על, ולא עלילות דרמטיות מוחצות. הם מפצים על ההעדר הזה עם נפח אנושי ועם מבט מורכב על העולם – שיש בו מידה שווה של כאב וזעם וגם חיוך והבנה. המעלות האלו הופכות אותה ליוצרת ייחודית ומעניינת המביימת סרטים מהנים שמציעים חוויה מתגמלת. אתם מוזמנים.
