דרך שיטוט במחוזות העבר של נאפולי בשנות השמונים: בית הוריו, המשפחה המורחבת, השכנים, הצטרפותו של מראדונה לקבוצת הכדורגל העירונית ועוד – מציג פאולו סורנטינו את המצע הביוגרפי והרגשי שמתוכו צמח להיות במאי קולנוע. זהו שיטוט מודע ואלגנטי במסדרונות הזכרון, שמעוצב כמחוות אהבה לפדריקו פליני, ש"זכרונות" שלו הוא בוודאי מקור ההשראה העיקרי של הסרט שלפנינו. סורנטינו הוא במאי של סצינות גדולות שמוקדשות לפרטים הקטנים של החיים וגם כאן הסרט הוא סדרה של מעמדים מבריקים, צבעוניים, אירוניים, מרגשים, שבהם החיים הופכים לקולנוע. כמו תמיד אצל סורנטינו התוצאה היא חגיגה שסוחפת את החושים הרבה לפני כל דבר אחר ומצליחה לעורר בנו חיוך מתוק של מנלכוליה.