שבע שנים בטיבט

ז'אן ז'אק אנו ידוע בפרוייקטים השאפתניים שהוא מביא למסך כבר יותר מעשור, וגם הפעם הוא מגיש סרט מוקפד ומדוייק מבחינה היסטורית. העלילה מבוססת על סיפור חייו של היינריך הראר, מטפס הרים אוסטרי )וחבר במפלגה הנאצית( שיצא ב-1939 כדי לכבוש את אחת הפסגות היותר קטלניות בטיבט. התכנון המקורי היה לצאת לתקופה של ארבעה חודשים, והראר משאיר את אשתו מאחוריו כשכרסה בין שיניה. אלא שהמשימה נכשלת. ראש המשלחת כמעט ומוצא את מותו ומלחמת העולם השנייה שפורצת בדיוק באותם ימים הופכת את כל האוסטרים לשבויי מלחמה של הבריטים. הראר מצליח לברוח ממחנה השבויים ולהגיע, יחד עם חברו למשלחת, אל עיר הבירה של טיבט, לאסה, שם הוא מתיידד עם הדלאי לאמה הצעיר, מתפתח בינהם קשר של אב-בן, והאוסטרי, שבתחילת הסרט היה יהיר ועצבני מגלה את ערכיו הנעלים של המנהיג הרוחני המתבגר... כמו תמיד אצל אנו הכל מושלם: הצילום מרהיב, הפסקול מופלא, הדיוק ההיסטורי והאסתטי מרשים. כל אלה מצליחים לחפות על תסריט שאינו מייצר דרמה של ממש, ועל הצחוק הכבוש שמעלה המבטא הטבטוני שמאמץ לו כאן בראד פיט. גם אם לא מדובר בסרט מרגש עד דמעות, עדיין מדובר בסיפור אנושי, שמבוצע לעילא ולעילא, ומעניק שעתיים ומשהו של חוויה.