למוות קוראים אנגלשן

בזמן שהוא שוכב בבית החולים ומקווה שיחזור ללכת, משחזר פרטיזן צ’כי את הנסיבות שהובילו אותו לרגע הזה, מיד עם סיום המלחמה. הטעויות מייסרות, הזכרונות הופכים לחרטות, והשאיפות לעתיד נאבקות בצורך להתפייס עם העבר ולקבל את תוצאותיו. סרטם של יאן קאדאר ואלמ קלוס עושה שימוש מסעיר במצלמה – בין סגנון תיעודי לדימויים ליריים ופנטסטיים – כדי לספר סיפור פשוט באמצעות תנועה גמישה על ציר הזמן ובין מציאות והזיה. התוצאה היא מבט מפוכח על מלחמה, זכרון, ועל מורשת ההתנגדות.