אינלנד אמפייר

סרטו של דיוויד לינץ‘ משוטט בטריטוריות שתמיד עמדו במרכז יצירתו ובוחן שוב שבירותה של הזהות האישית. העלילה עוסקת בשחקנית הוליוודית, ניקי גרייס, המשחקת בסרט חדש בבימויו של קינגסלי סטיוארט. בעלילת הסרט, המבוסס על יצירה פולנית שמעולם לא הושלמה, הדמות אותה היא מגלמת, סוזן בלו, אמורה לנהל רומן עם דמות בשם בילי סייד. במהלך הצילומים מתחילה ניקי לנהל רומן עם השחקן המגלם את בילי, דוון בייקר, אף כי הלה הוזהר מבעלה הקנאי של ניקי, ואף כי השניים למדים כי הסרט המקורי לא הושלם כי צמד השחקנים הראשיים נרצחו. מכאן והלאה פונה העלילה הלאה, או יותר נכון, פנימה, אל תוך השדים המתרוצצים במוחן של הדמויות ובמוחו של לינץ‘, ומובילה אותן, בין השאר, למפגש עם ארנבים מדברים ולפולין של שנות השלושים... כמו במרבית כותריו, גם כאן קשה להתיימר להציע פרשנות למהלכים הנראים על הבד, ואולי אין צורך. לינץ‘ מעולם לא היה יוצר קולנוע קל להבנה, והקולנוע שלו, יותר מאשר סיפורים פשוטים, הציע טקסטורות, אווירות — מצבי נפש. כך גם במקרה שלפנינו. לינץ‘ שוב מתגלה כרב־מג בכל הנוגע לכישוף צופיו והובלתם אל חזיונותיו הפרטיים. לזכותו עומדת כאן לורה דרן “בתפקיד הגדול ביותר בקריירה שלה“ (מנולה דראגיס, “ניו יורק טיימס“) שמצליחה לשאת את הסרט (אשר צולם ללא תסריט גמור) על כתפיה. “אחד הסרטים הבודדים שראיתי השנה הזכאי להקרא אמנות“ (דארגיס).