נדמה שדווקא חיוך – חיוך רחב וחושף שיניים – הוא המאפיין הזכור ביותר מתוך שלל התפקידים של ג'ין הקמן. זהו חיוך מלאכותי ושחצני שיותר מאשר שמחה מפגין עוצמה והתנשאות. השילוב המוצלח שבין עוצמה לרכות היה הכח של הקמן בקריירה ארוכה ונהדרת שתחילתה בסוף שנות השישים ונמשכה לאורך כמעט ארבעה עשורים.
הביוגרפיה של הקמן – כפי שמלמדת הוויקיפדיה – היא של שחקן שחצב את דרכו למקצוע בכח רצון ונחישות. הוא גדל למשפחת צווארון כחול, ברח מהתיכון והתגייס לצבא, ואחר כך, למרות ציונים גרועים בבית הספר למשחק, נאבק כדי למצוא לעצמו תפקידים. הוליווד החדשה – הגל החדש האמריקאי של סוף הסיסקטיז והעשור שלאחריו – התאהב בהקמן, שחזותו הלא זוהרת ואיכויותיו האנושיות, התאימו לסיפורים שהקולנוע הזה ביקש לספר. כאן, בסרטים כמו "בוני וקלייד", "הקשר הצרפתי", "הדחליל", "השיחה" ואחרים – עיצב הקמן את דמותו כגבר קשוח, פרקטי וחסר מעצורים. בכתבה שנכתבה אחריו פרישתו ב'ואנייטי פייר', והוזכרה בהספד שנכתב ב'ניו יורק טיימס' כתב ג'רמי מקרטר "בעוד שחקנים רבים מחמיאים לעצמם כשהם מעזים לשחק באיזור אפור מבחינה מוסרית, הקמן הרגיש שם בבית, עד שהפסקנו לשים לב לכך. בהופעותיו, כמו בחיים, הטובים לא תמיד נחמדים, ולרעים יש קסם".
ואכן, הנוכחות הפיזית של הקמן, גבוה ורחב כתפיים, מיתגה אותו בכינוי האמריקאי "הג'ו הרגיל", ובתפקידים מסוימים הפיזיות הזו אפילו הפכה לסוג של ביריונות. אבל החיוך הממזרי הנ"ל, הניצוץ בעיניים, התפיסה המהירה, אלו הבהירו כי לא מדובר בסתם גיבורים חמומי מוח, אלא בגיבורים חריפים, שנונים ואולי גם נחמדים. על המתח הזה נבנו תפקידיו הטובים ביותר, והפכו אותו לשחקן שתמיד היה נעים להתמסר לו.
התוכנית החודש מביאה כמה מתפקידיו האיקוניים של הקמן – תפקידים וסרטים שהפכו לקאלסיקות קולנועיות מודרניות. המקבץ האיכותי הזה הוא מחוות פרידה לאחד השחקנים הגדולים של העשורים האחרונים. אל תחמיצו.
