במאמר אכזרי שפורסם לקראת רטרוספקטיבה של קתרין הפבורן ששודרה בטלויזיה בשנת 1981, קטלה עורכת הואניטי פייר לשעבר, הלן לורנסון, את השחקנית. היא ציינה את הכשלונות הרבים בתאטרון ובקולנוע שליוו את קריירת המשחק שלה, את כשרונה המוגבל, את נטייתה להיות בוסית על הסט, את הקשרים האישיים הבעייתיים שלה וכן הלאה וכן הלאה, כיאה לכתבת תרבות בעלת עט מושחזת.
בסוף המאמר, לא יכלה לורנסון להתעלם מההצלחה של הפבורן, שבשנת 1981 כבר היתה לאייקון אמריקאי ששרד חמישה עשורים בהוליווד והפכה מכוכבת צעירה לאחת מאותן דיוות שנוכחותן היא נצחית. כך מסיימת לורנסון את מאמרה הארסי: "אך להפבורן תמיד היה משהו נדיר יותר מכל כשרון משחק – כח משיכה נדיר וייחודי שקיבל סיוע ממה שהמצלמה ידעה לעשות מתווי פניה ובזכות האגו והאומץ שלה. היא ידעה לרגש ולעורר סערה, אך היא לעולם לא היתה משעממת, ומעולם, כך נראה, לא היתה מישהי כמותה".
ובכן, החודש אנחנו מקדישים תוכנית קטנה לקתרין הפבורן, הכוכבת הגדולה של הקולנוע האמריקאי באמצע המאה הקודמת. היא נולדה למשפחה ממעמד גבוה בקונטינקט, אביה היה רופא ואמה סופרז'יסטית. חלק ניכר מהפרסונה של הפבורן עוצבה מתוך הרקע הזה – בסרטיה היא הביאה למסך נשים חזקות, עצמאיות, אלגנטיות וחכמות – והנוכחות הזקופה הזו היא חלק מסוד הקסם שלה. הפבורן יחד והבמאים המעולים שעבדה עימם – באמת כל הגדולים של הוליווד – ג'ורג' קיוקור, הווארד הוקס, ג'ורג' סטיבנס, ג'ון יוסטון ואחרים – ידעו להשתמש בפיזיות שלה: עצמות הלחיים הגבוהות והצללית הטמירה, כדי לתמרן בין ריחוק וקרירות לשבירות ורגשנות.
היא הגיעה להוליווד באמצע שנות ה-30 (של המאה העשרים), ודי מהר הפכה לכוכבת. אף שבסוף אותו עשור כבר הוכרזה– יחד עם רשימה של כוכבות נוספות - כ"רעל בקופות", היא הצליחה לשקם את הקריירה עם "סיפור פילדלפיה" (1940) שאת הזכויות לעיבוד הקולנועי שלו קנתה בעצמה. חלק ניכר מהקריירה בילתה לצידו של בן זוגה ספנסר טרייסי, עימו עשתה תשעה סרטים, שהיו מעין דיוקן של זוגיות אמריקאית בשנים של שינוי. כך שרדה את המעבר של הוליווד משובבות לשמרנות, והצליחה לשמור על המעמד שלה גם כאשר בגרה עם סרטים יפים כמו "חופשת קיץ" ו"נחש מי בא לסעוד", בהם הפרסונה שלה סייעה לה ליצר את המתח הדרמטי.
התוכנית החודש היא דיוקן של כוכבת הוליווד קלאסית, והיא כוללת שורה נפלאה של קלאסיקות מהימים שבהם הקולנוע היה בשיאו. זוהי הזדמנות מעולה לצפות שוב או לראשונה בפרקי מפתח של הקולנוע – סרטים מהנים, חכמים ומשובבי נפש – שכמעט וכבר לא עושים היום. צפיה מהנה.
