על הקולנוע של אנדרס תומאס ינסן
הפסטיבל הנורדי השנה (2021) מציע מפגש עם אחד הקולות המעניינים והמקוריים בקולנוע הדני והעולמי בעשורים האחרונים: אנדרס תומאס ינסן, שסרטו החדש "רוכבי הצדק" הוא כנראה הסרט הטוב ביותר של 2021.
ינסן התחיל את הקריירה באמצע שנות התשעים. סרטו הקצר "בחירות" זכה בפרס האוסקר ב-1998, אך הוא בעיקר נודע כתסריטאי משמעותי ויכול להחשב כציר מרכזי בהצלחה של הקולנוע הדני בעשורים האחרונים. כשהתחיל לפעול, היה הקולנוע הדני בתנופה בזכות "דוגמה 95" – אותה שבועת צניעות (קצת מטופשת) שהמציאו לארס פון טריר ותומאס וינטרברג, ושהפכה לזרם משפיע (או לכל הפחות: מעורר עניין) במחצית השניה של שנות התשעים. ינסן עצמו כתב כמה תסריטים לסרטי הדוגמה, החל מהסרט השלישי של התנועה "השיר האחרון של מיפונה", וכך גם הגיע לשיתוף פעולה משמעותי עם הבמאית סוזנה ביר בסרט הדוגמה ה-28 "אהבות פתוחות" (2002). מכאן פרח שיתוף הפעולה בינהם בסדרה של סרטים מוצלחים: "אחים", "אחרי החתונה", "בעולם יותר טוב" – שזכה בפרס האוסקר לסרט הזר.
במקביל להצלחה הזו, פיתח ינסן על אש קטנה את קריירת הבימוי שלו. ב-2000 יצא סרטו הארוך הראשון "אורות מהבהבים" ומאז הוציא עוד ארבעה סרטים: "הקצבים הירוקים", "התפוח של אדם", "גברים ותרנגולות" והשנה "רוכבי הצדק". אבל אם בקריירת התסריט, בעיקר בשיתוף הפעולה עם ביר, ינסן מציע מלודרמות שעוסקות במתחים משפחתיים וחברתיים ובדילמות בעלות מימד רגשי – בסרטיו כבמאי הוא עוסק באותן שאלות ממש מנקודת מבט שונה לחלוטין.
ינסן עוסק בשאלה האם יש ומהי משמעות החיים, ובשאלות המשנה הנובעות מכך: האם אדם יכול לשלוט בחייו ובחיי הזולת, האם אפשר לברוח מהגורל, מה חשוב יותר: הטבע או התרבות, האם יש אלהים או שהכל מקרי לחלוטין. שאלות אלו ממוקמות אצלו תמיד בתוך מארג משפחתי, ותפקיד האב מקביל במידה מסוימת לזה של האל: נותן, לוקח, בלתי מובן לחלוטין.
שאלות כאלו כמעט מזמינות קולנוע רציני, קודר וחמור סבר אך ינסן מעצב את השאלות האלו באופן מקורי ויוצא דופן. כתסריטאי מעולה הוא משעין את סרטיו על מבנה דרמטי מוצק - כסדרה של קונפליקטים שמאלצים את גיבוריו (הפגומים, תמיד פגומים מאד) לפעול, אך מוסיף לכך בחירות סגנוניות ובימויות שהופכות אותו ליוצר יוצא דופן: שילוב פרוע של ז'אנרים, הומור שחור ופיזי, דמויות מחופפות וגישה לא לגמרי רצינית גם לרגעים הטרגיים ביותר. מעל לכל אלו עולה תמיד איזה צליל רחוק אך לא בלתי נשמע של חמלה.
בסרטיו כבמאי ובשיתופי הפעולה עם ביר עובד ינסן עם אנסמבל כמעט קבוע של שחקנים, ומצליח לחלץ מהם הופעות שונות, פרועות וחד פעמיות. אפשר לחוש כיצד הוא ומאדס מיקלסן, בוודאי אחד השחקנים הגדולים של דורנו, נהנים להמציא שוב ושוב דרכים משונות כדי לעוות ולכער את פניו החתיכיים של מיקלסן, ואילו בשיתוף הפעולה הקבוע עם ניקולאי ליי קוס, מחפשים השניים גוונים שונים ומפתיעים של טמטום.
הרושם הראשוני שיוצרים סרטים אלו – בשל ההומור והגיבורים החד פעמיים – עשוי להיות מעט טיפשי או חסר ערך. אך למעשה אלו יצירות חכמות מאד שמשתמשות בקרקס הקולנועי שהן מציעות כדי לעסוק בשאלות מהותיות באמצעות מעמדים טרגיים מצחיקים מאד. התוכנית החודש היא הזדמנות חד פעמית של ממש להתבונן ביוצר המזקק ומגבש את הקול הקולנועי שלו, בסרטיו כתסריטאי ובסרטיו כבמאי, ושיאו בסרטו האחרון שיצא השנה. אל תחמיצו.
