בסגנונו האישי מתבונן מרקר בהתמוטטות השמאל העולמי בעשור שבין מרד הסטודנטים לחיסול ממשלתו של איינדה. החלק הראשון "ידיים שבירות" מתאר את עליית המחאה של השמאל החדש על רקע מלחמת ויאטנם, והאופן שבו תנועות הסטודנטים כמעט והובילו לקריסת משטרו של דה גול. החלק השני "ידיים כרותות" מתאר את תגובת הנגד – ממחיצת ה"אביב של פראג" בידי טנקים סובייטים ועד להפיכה שהובילו האמריקאים כנגד ממשלת איינדה בצ'ילה. מרקר מייצר מונטז' עוצר נשימה של קטעי ארכיון ומתווך אותם בקריינות החד פעמית שלו: "...זוהי יצירה בעלת אופי פיוטי עדין ושובב – המתגלה הן באופן ויזואלי – באופן שבו היא קושרת דימויים וצורות – והן באופן מילולי" (דייב קר, ניו יורק טיימס).