נדמה שאי אפשר שלא להתאהב בקלאוס מקלה. הניצוץ שבעיניו, כישרונו המוזיקלי יוצא הדופן, חתירתו לשלמות – לא מתוך נרקיסיזם אלא מתוך אהבתו האינסופית למוזיקה – ויכולתו להעביר אהבה זו לתזמורת שעליה הוא מנצח ולקהל הרחב. עד גיל 27 הספיק להיות המנהל המוזיקלי והמנצח הראשי של הפילהרמונית של אוסלו וגם של תזמורת פריז.
בקטעי הארכיון שבסרט אנחנו רואים ילד-נער מתבגר עם שרביט מנצחים ביד, וזה אולי נראה כמו משחק של ילד אבל לא: כבר אז הוא באמת מנצח. ומכאן אנו מצטרפים למסע מוזיקלי נטול מסכות ואגו ונחשפים לגאון מוזיקלי, מאסטרו ועלם חמודות, איש חזון ויצירה שרבים צופים שתהיה לו השפעה רבה על עולם המוזיקה של המאה ה-21. ובסוף הסרט, ההרגשה היא כאילו יצאנו מקונצרט מוצלח.