טלפון | 02.5654333
דוא"ל | contact@jer-cin.org.il
תמיכה טכנית לאונליין | 9377*
סינמטק אונליין | kupa@jer-cin.org.il
דרך חברון 11
ת.ד. 4399
ירושלים, 9108402
באוטובוס
34, 7, 78, 18, 71, 72, 74, 77, 38
חניון מלון הר ציון
חניון גן הפעמון
חניון מתחם הרכבת
לרגל עליית חמדה, סרטי החדש, הציע לי נבות ברנע, מנהל התוכניות של סינמטק ירושלים, להרכיב קבוצה של סרטים "שהשפיעו עליך ושימשו לך השראה". אמרתי לו "זה לא עובד ככה, יש המון סרטים שאני נורא אוהב ושיש להם מקום משמעותי בחיי, כמו לכל אחד, אבל ההשראה, הדחף והתשוקה לספר סיפור באה מהחיים עצמם, מדברים שחוויתי, אנשים שהכרתי, חלומות שחלמתי, הרהורים, פחדים, משאלות לב ומה לא". "בסדר", אמר נבות, "אז בוא תבחר כמה סרטים שאתה נורא אוהב". החלטתי ללכת על מיוזיקלס, דווקא משום הכאב והעצב שהם מסבים לי.
אני מביט בהם אכול קנאה, ולא רק בגלל העושר של אמצעי היצירה שבד"כ מאפיינים את הז'אנר, כלומר תקציבים, אלא בגלל דרגת החופשיות שבלעדיה העשייה המיוזיקלית איננה אפשרית. החירות האמיתית מכבלי המציאותיות, השחרור המוחלט מעריצות הפסיכולוגיזם, ואני לא מדבר על פנטסיה או אגדה או עולמות ורודים נוטפים מאושר ושמחה, יש מיוזיקלס שמתנהלים בתוך מציאות קשה, רקע היסטורי מזעזע, לוקיישנים קיימים שאף נראה שאינם מריחים טוב, ודמויות פגומות ושבריריות שחייהן קשים ומעשיהן רחוקים מנחמדות או טוב לב (כן, אני בהחלט מתכוון ל"קברט", סרט הסרטים מבחינתי, אבל לא רק הוא). כן, כן, יש אפילו מיוזיקלס – רחמנא לצלן – שרחוקים כמרחק שמיים מארץ מהאפי-אנד... כך או כך, ורוד או אפור או שחור, הם מכוונים כולם ליצירת מהלך של מצב רוח, איזה תנועה רגשית שלרוב גם אינה "מנומסת" או "מאופקת", הדבר המופשט הזה שבדרך כלל חבוי במעמקי הסרט ועתה הוא נוסק אל חזיתו, קולנוע שמתנער ממסגרות הדרמה או הספרותיות כי במהותו המופשטת הוא דומה יותר למוזיקה ולמחול, קולנוע שמלחין את המציאות ובכך מבטא אותה עמוק יותר מכל אמירה ו/או דקלרציה, ואולי הכי פשוט ובריא להגיד – קולנוע שהוא קולנוע, ללא כחל ושרק.
לילסדה, סרטי הראשון, נערך באחד מחדרי חברת ההפקה. בחדר הצמוד ישב מידי פעם אפרים קישון הדגול ועסק בתסריטי הסדרה יסורי אפרים עפ"י כתביו. לנוכח הסיפורים על האיש ה"לא נחמד" הזה הופתעתי (יותר נכון – כמעט בלעתי את הלשון) כשהגאון הנערץ עלי טרח לעשות איתי היכרות ואפילו התייחס אלי בחביבות ובחיבה. "ילד שמנמן", הוא כינה אותי, וטען שלילסדה יהיה הצלחה גדולה למרות שהוא לא ראה פריים, "אבל שמעתי דרך הדלת, מספיק לי בשביל לדעת". באחת מהפעמים הוא שאל אותי "מה החלום שלך?", עניתי "לביים מיוזיקלס". "ממש ממש מיוזיקל?" הוא שאל, "אתה לא בעצם מתכוון לסרט עם קצת שירים?". "ממש מיוזיקלס", עניתי והוספתי קצת הסברים והתפלספויות שהוא קטע בהינף יד ואמר, "כדאי להחליף חלום". "למה?" שאלתי בטרוניה. "ראשית כי אתה שמנמן, שמנמנים לא טובים בריקודים", חיוכו דעך והוא המשיך, "כמו כן עליך להבין, יקירי, המציאות פה יותר מידי מציאותית".
תכלס צדק. תקרת הזכוכית של הקולנוע המקומי קשיחה מידי בשביל חלומות כאלה, מה גם שה"מציאות" פה עושה פרצוף למי שמנסה לשיר ולרקוד אותה. עפ"י רוב היא אף תובעת מהסרטים (באמצעות נציגיה) לקיים "דיון" או "מחקר" במטרה להוכיח טענה עבשה, חברתית או פוליטית, מצומצמת ומצמצמת, שיאשש את מאפייני המגזרים שהדמויות נדרשות לייצג, ושבעיקר ייכנס בקלות לאחת המגירות הנושאיות ה"חשובות" המגדירות אותה כ"ישראלית". למשל, לא אחת נשמעת טענה מסוג – "בני נוער לא מדברים ככה", כאילו הדיאלוג חייב קודם כל לציית לאיזשהו צו סטטיסטי בטרם ימלא את מחויבותו כלפי ייחודה של הדמות ואת תפקידו כאחד המרכיבים במעשה האומנותי. אז אם אסור להם "לדבר ככה" מה יהיה אם יתחילו פתאום לשיר?
מבחינתי האישית המסרים האלה הרווחים באוויר שבו נוצרת התרבות המקומית רק חיזקו את התשוקה שלי לספר את סיפוריהם הקולנועיים של בני אדם, של דמויות ש"מייצגות" את עצמן הייחודי, המורכב, ולעיתים אף אניגמטי ומלא סתירות פנימיות, ולא את המאפיינים הנוקשים של ה"מגזר" או ה"נושא". להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי, להרחיב את גבולות המציאות, ולקבל את הריאליזם בתנאים שלי, למשל – לדרוש ממנו לשיר ולרקוד. משהו מזה היה בסרטי הראשון – לילסדה – ובסרט השני – מסוכנת – כבר לקחתי כמה צעדים רחוק יותר. אבל די מהר אתה קולט שלנוכח תנאי העשייה האפשריים כאן הופכות הכוונות היפות האלה ליומרה פומפוזית ומנותקת. בסופו של דבר הסרט רחוק מאוד מהחזון שהניע אותו, רחוק מידי. אין מה לעשות, כדי שהמציאות תשיר ותרקוד צריך אמצעים, צריך מיומנות ומסורת של יצירה מסוג זה, צריך הרבה יותר זמן עבודה, זמן הכנה וזמן צילום, וצריך הרבה כסף, תקציבי הפקה לא מציאותיים...
בתחילת הקריירה שלי נקרו בדרכי הזדמנויות מפתות מאוד לעשות סרטים מעבר לים, סרטים אמריקאיים על כל המשתמע התקציבי. בכל פעם הדילמה הייתה אמיתית אבל קצרה. בכל פעם ההשתוקקות להגשים את החלום הקולנועי-מיוזיקלי דעכה אל מול הנאמנות והאהבה הגדולה לעברית, לאור המקומי, לנופי הגליל, לטעמים ולריחות, לאנשים ולנשים שעובדים קשה ולא נכנעים לייאוש, לצחוק ולדמע הנמסכים זה בזה ויוצרים את תדר הישראליות שלי. וזה מה שזה, אני עושה סרטים וכותב ספרים בעברית ישראלית, אני חי בעברית ישראלית, אך בלילה בלילה אני עדיין חולם במיוזיקלית.
6 הסרטים נבחרו מתוך רשימה שהרכבתי בעזרתה האדיבה של יעל שוב. הבחירה הסופית הייתה גם בגלל היתכנות הבאת הסרטים והקרנתם, כי גם כאן באה המציאות והניחה את מגבלותיה...
שמי זרחין
על הסרטים הנבחרים:
סרט הסרטים, מה יש להגיד. על רקע תקופה נוראית ובמקום הציני והאכזרי והרקוב ביותר שאפשר להעלות על הדעת מוצגת הדמות התמימה והפגיעה ביותר בקולנוע, לפחות מאז כביריה ב"לילות כביריה" של פליני. סאלי בולס (לייזה מינלי) היא פלא מפלח לב, והביצוע הוירטואוזי והמרהיב שלה ככוכבת הקברט הברלינאי משתווה אך ורק לבימוי מעורר ההשתאות של בוב פוסי ולאופן שבו הוא מלחין את סיפור הסרט באמצעות פריימינג, תנועות מצלמה, תאורה ועריכה, כי אצל פוסי הקולנוע עצמו רוקד ושר.
בעצם זה היה אמור להיות "שיר אשיר בגשם" שיוביל את הרשימה הזאת בהיותו גדול המיוזיקלס, אבל היות והוא מוכר ונגיש העדפתי את "תור האביב הגיע" שעשוי להפתיע את שוחרי המיוזיקלס שטרם ראו אותו או לפחות לרענן את רשימת האהובים עליהם. מדובר בסרט שנעשה ע"י ג'ין קלי וסטנלי דונן בניסיון לחזור על הצלחת "שיר אשיר בגשם", יצירתם המשותפת הקודמת והמופתית. אף שהמאמץ הזה מורגש ולמרות שהסרט פחות מבריק מקודמו הוא עדיין מרהיב, משובב נפש ואפילו חדשני לתקופתו. די בנאמבר של ג'ין קלי רוקד עם סקייטים (גלגיליות) כדי לרוץ לראות, שלא לדבר על סיד צ'אריס והפלאות שהיא עושה עם רגליה...
הלכתי לראות את הסרט הזה יום לפני שהתגייסתי לצבא, מעשה לא הכי חכם בלשון המעטה... אבל איכשהו זה עבד לטובה, כי ברגעים הכי קשים של הטירונות יכולתי למשות מהזיכרון את הנאמברים השמחים, הפרועים, הנוטפים רוח חופש ויצריות, והם היו מעלים חיוך גדול ומחזקים. יצא לי לראות כמה וכמה גרסאות של "שיער" על במה, מפעם לפעם חשתי שהוא מתיישן והולך... בניגוד לגירסה הקולנועית של מילוש פורמן שגם אחרי עשרות צפיות היא שומרת על כוחה, מרעננת ומלהיבה כל פעם מחדש.
יותר מהכל זהו בעיני שיר אהבה לבוב פוסי ולמורשתו המיוזיקלית והקולנועית. פוסי יצק את תפיסת עולמו וסגנונו הייחודי לגרסה שעלתה בברודווי ב-1975. למרות שהיה אחרי ההצלחה הגדולה של "קברט" בקולנוע, "שיקגו" לא עבד כמצופה, מה שגרם לו מפח נפש. התחושה הייתה שזו יצירה שהקדימה את זמנה. ואכן, שנים לאחר מכן, היא עלתה שוב ומאז מוצגת בהצלחה בכל רחבי העולם. הסרט של רוב מארשל מפליא לשמור על רוחו של פוסי מחד ומאידך בונה עולם קולנועי מופלא, כאילו לא הייתה גרסת המקור התיאטרונית מעולם. ומעל לכל (ולמרות רנה זלווגר) – זה פשוט סרט מענג וסוחף ומקפיץ עד בלי די.
זה סרט יוצא דופן ברשימה, הוא לא בדיוק מיוזיקל במובן המוכר, והוא גם לא ממש דרמה פוליטית או מלודרמה רומנטית... הוא פשוט הוא, סרט מיוחד, שבדרכו שוברת הלב הוא מגולל את כאבי העם הארגנטינאי בתקופה האפלה של הדיקטטורה. כוחו הגדול נעוץ במוזיקה של אסטור פיאצולה שאין דומה לה. יצירותיו מלוות את הסרט לכל אורכו וחלקן נושאות נאמברים מסחררים של ריקודי טנגו מודרניים, וכל זאת בבימויו של פרננדו סולאנאס, שהוא בכלל פוליטיקאי רדיקלי, לוחם חופש שלימים הפך לחבר בבית הנבחרים, ולצד כל זה גם עסק ביצירה דוקומנטרית, הכי רחוק שאפשר מבימוי מיוזיקלס מקובל.
חלק עצום מהסרטים המוגדרים כמיועדים לילדים הם מיוזיקלס, בין אם הם מצוירים או חיים או גם וגם, ואני חשבתי שמן הראוי לבחור לפחות נציג אחד מהם. התלבטתי בין לא מעט, ברובם סרטי דיסני שילדי אהבו כשהיו קטנים, "מרי פופינס" לא היה ביניהם, אבל בעידודה של יעל שוב שסייעה בהרכבת הרשימה התיישבתי לצפות בו והתאהבתי מחדש, בעיקר בגלל הנאמברים המרהיבים המשלבים באופן וירטואוזי אנימציה ושחקנים חיים.