כאשר נפטר סידני לומט, ב-2011, כתב עליו רוג'ר אברט, מבקר הקולנוע הותיק את המשפט היפה הבא: "להגיד שלא היה לו סגנון קולנועי – זו מחמאה. הוא זיקק כל סצינה למרכיביה היסודיים, וצילם אותם, כפי שנהג לומר, 'בצורה בלתי נראית'". הפסקה הזו מגדירה לא מעט מהגישה של לומט – ריאליזם קולנועי כמעט נטול מניירות - אך משאירה עדיין להשיב מה היה סוד כוחו בקריירה שנמשכה על פני חמישים שנה וכוללת כמה מהכותרים הגדולים של הקולנוע האמריקאי במחצית השניה של המאה העשרים.
לומט נולד בפילדלפיה באוגוסט 1924 להורים יוצאי פולין, שחקנים בתאטרון היידי. כבר מגיל צעיר השתלב בחיי התאטרון תחילה על הבמה ומאוחר יותר כבמאי. בשנות החמישים, העשור שבו פרצה הטלויזיה – התמקצע כבמאי טלויזיה וביים מאות תוכניות ופרקים. רק ב-1957 יצא לביים את סרטו הראשון – "12 המושבעים". כבר כאן ניכר המתח, עליו עמד אורי קליין ז"ל בהספד שכתב על לומט, בין שני הכוחות הסגנוניים שעיצבו את הקריירה שלו: תיאטרליות וריאליזם, לצד התמודדות קבועה עם שאלות של מוסר וצדק.
הקריירה של לומט עשירה בעיבודים לתאטרון כמו "המין הנמלט" (טנסי ויליאמס), "מסע יום ארוך אל תוך הלילה" (יוג'ין אוניל), "מראה מעל הגשר" (ארתור מילר) "השחף" (אנטון צ'כוב), "EQUUS" (פיטר שיפר), ולצידן דרמות עזות כ"המשכונאי", "אל כשל", "גבעת הגברים", "סרפיקו", "אחר צהריים של פורענות", "רשת שידור" ועוד. הוא ביים דרמות, מותחנים, סרטי בית משפט, עיבוד לאגתה כריסטי ואפילו גרסה עם קאסט שחור של "הקוסם מארץ עוץ" (שנכשלה לחלוטין).
התוכנית החודש מציגה מעט מהמבחר הזה ומתמקדת ביצירות היותר נועזות שלו, אלו המצליחות להיות אפקטיביות גם היום. לומט תיאר בהן גברים על סף משבר המנסים לעשות את הדבר הנכון מול עולם שבו פועלים כוחות גדולים וחזקים מהם. חלק ניכר מכוחו היתה יכולתו לנוע בין נקודות המבט של גיבוריו, ליצור מרחק מסוים מבעדו תודעת הגיבור ומאבקו עשויים להראות כחולשה או פסיכוזה. הצלחה במשימה הזו נבעה מיכולתו ללהק ולביים היטב את שחקניו, ותחת שרביטו עבדו כמה מהגדולים ביותר: הנרי פונדה, מרלון ברנדו, שון קונרי, אל פצ'ינו, ג'יימס מייסון, רוד שטייגר, ריצ'רד ברטון, ויליאם הולדן, פול ניומן, איתן הוק ועוד רבים.
לומט היה חלק מהדור שעיצב את המיינסטרים הקולנועי אחרי מלה"ע השניה. הוא הצליח לנווט היטב בשנים שהוליווד שינתה את טעמה ולא איבד מכוחו עם עליית דור הבמאים הנועז של ראשית שנות השבעים. הוא נותר קומוניקטיבי ורלוונטי ואפילו סרטו האחרון ב-2007 "עד שהשטן יידע" היה אפקטיבי, מרתק והחשוב מכל – לא מיושן כלל. התוכנית החודש היא הזדמנות לצפות שוב בכמה מסרטיו הגדולים והמשפיעים ביותר. אתן מוזמנות ומוזמנים.