הקולנוע היה כלי נשק עבור מרסלין לורידן־איוונס, במאבק המתמיד שניהלה אל מול הזכרונות והשדים שלה. היא נעזרה במסך הקולנוע, בשוט ארוך בסרט “כרוניקה של קיץ” של ז’אן רוש ואדגר מורין, כדי לספר לראשונה את הסיפור שלה, על ילדה שנשלחה לאושוויץ בגיל 14 עם אביה שלא חזר משם. זה היה בשנת 1961, בשיאה של תקופת השכחה האילמת והשמחה.
ובעזרת הקולנוע, הסרטים, מאחורי המצלמה, הצליחה השורדת הזו לכרות ברית עם החיים, עם ההווה, עם המטרות הגדולות של בני דורה. היא גם כרתה ברית של אהבה עם יוצר הסרטים התיעודיים הגדול יוריס איוונס, שהיה לבעלה.
הם יצאו לצלם את “קו רוחב 17” בקווי החזית של מלחמת ויאטנם.
מאוחר יותר הם צללו למהפכת התרבות בסין, שם הם צילמו 14 סרטים – סרטים קצרים, ארוכים ובאורך בינוני, שאותם אצרו תחת הכותרת “איך יוקונג הזיז את ההרים”. מרסלין לא באמת היתה בטריטוריה לא מוכרת. מלחמה, השרדות והתנגדות היו חלק ממנה. אחרי שנלחצה בידי ההיסטוריה, היא חשה עתה שיש בכוחה להפעיל משקל כנגדה.
רק כשהיא מצויידת במצלמה ובתסריט של “שדה עצי הלבנה”, היתה יכולה מרסלין לשוב לבירקנאו, להחשף שוב למחנה שרצה במותה. זה היה בשנת 2003. “אני חיה!” צועקת הגיבורה מקצה נקודת תצפית נטושה. זוהי קריאתה הבלתי נשכחת של מרסלין לורידן־איוונס שעזבה אותנו לפני שנה, אחרי חיים של בלאגן נהדר.
Avec le soutien de la Fondation pour la Memoire de la Shoah
