היירספריי

בולטימור 1962. טרייסי טרונבלד, מתבגרת לבנה ורחבת גזרה, חולמת להגיע לתוכנית הריקודים הטלוויזיונית בה כולם יפים, יפות ובעיקר לבנים — כך מצווה המנהלת הגזענית של תחנת הטלוויזיה, שנאלצת פעם בחודש לקיים את “יום הכושי“ לטובת רקדנים וצופים שחורים. איכשהו מצליחה טרייסי להגיע לרחבת הריקודים הטלוויזיונית, לגלות שההפרדה הגזעית מציקה לה ואפילו לעשות משהו בנידון. בתחילה היה סרטו החריף של ג‘ון ווטרס, שבדרכו הקאמפית לעג בחיוך לערכים המבולבלים של אמריקה. מאוחר יותר נולדה גרסת ברודווי שהפכה ללהיט זוכה פרסים, ועיבוד קולנועי זה הפך ללהיט. לכאורה, כל מעבר כזה הסיר מעל המקור שכבות של ארס — התוצאה הנוכחית נולדה מתוך המיינסטרים ההוליוודי, אבל עדיין נותרו כאן מספיק יסודות מן המקור שהופכים את המחזמר הזה לסרט שיש בו שילוב מהנה בין החתרני למתקתק. זה מצליח בשל השילוב הנהדר של המוסיקה בתוך העלילה, בשל הבימוי המאופק של אדם שנקמן, שאינו תוקף את צופיו בעודף “מחזמריות“ ובעיקר בזכות אנסמבל שחקנים מפואר, שכולל הופעה של ג‘ון טרבולטה בתפקיד אמה השמנה עד מאד של הגיבורה. כל המעלות האלו הופכות את “היירספריי“ ל‘אחד העיבודים המצויינים ביותר למחזמר מברודוויי — כן, טוב יותר מכל אלו שזכו באוסקר‘ (דניס הארווי, ‘וראייטי‘).