לרגל צאת סרטו החדש "קרב רודף קרב", אנחנו מציגים החודש רטרוספקטיבה מסרטיו של פול תומאס אנדרסון, בוודאי אחד הקולות הבולטים בקולנוע האמריקאי בשלושת העשורים האחרונים.
אנדרסון פרץ בשנות התשעים, כחלק מגל הקולנוע העצמאי ששטף את הוליווד, בימים של שפע כלכלי ויצירתי. כל אחד מתוך קבוצת הבמאים: סודרברג, טרנטינו, פינצ'ר, ראסל, ג'ונז, סינגר, אנדרסון השני ואחרים הביא למסך סרטים חכמים, מבויימים בבטחון ומאופיינים במידה של אירוניה. ובכל זאת, גם מתוך הקבוצה המובחרת לעיל, פ.ת. אנדרסון נחשב לעילוי, וכל סרט חדש שלו הוא חגיגה קולנועית ואולי גם אנושית. חלק ניכר מן המוניטין שלו נזקף לתנופה הקולנועית: המצלמה הדינמית והשליטה בקצב, השימוש בנופים כמייצגים של מצבים נפשים, בחירות הפסקול החכמות, או החזרה שוב ושוב לעמק סן פרננדו בלוס אנג'לס – מולדתו של אנדרסון.
המרכז של סרטיו הוא העיסוק בשאלות של גבריות ומשפחה. החל מסרטו הראשון "הימור פרוע" והלאה, מציב אנדרסון במרכז סרטיו גברים ששאיפותיהם המקצועיות מעוורות את עיניהם וליבם אל חבריהם וקרוביהם. להיות גבר אצל אנדרסון פירושו להיות בתוך פרץ של יצירתיות ויוזמה, שעשויה להוביל לכאב ולמוות. הדברים נכונים למהמר הותיק סידני ב"הימור פרוע" והניסיון שלו להקים משפחה אלטרנטיבית עם מהמר כושל ומלצרית שרללנית. יחסי אב ובן עומדים גם במרכז "לילות בוגי" ובקשר שנוצר בין במאי הפורנו ג'ק הורנר עם הכוכב החדש שלו דירק דיגלר. "מגנוליה" מציע כמה דמויות גבריות פגומות, הקיצונית מכולן היא גורו הפתיינות טי. ג'יי מקיי והקשר הסבוך שלו עם אביו. חרדה מאינטימיות והתקפי זעם מנחים את התנהגותו האקסצנטרית של סוכן המכירות בארי איגן בקומדיה הרומנטית (השנונה והמתוקה) "מוכה אהבה". דניאל פליינוויו, גיבור "זה ייגמר בדם" מובל על ידי שאפתנות עסקית חסרת גבולות, המובילה להישגים כבירים ולאובדנים גדולים לא פחות. "המאסטר" מתמקד במערכת היחסים בין מנהיג כת שרלטן לבין חייל מוכה טראומה, וב"מידות רעות" – הפרוע והמפוזר מבין סרטיו של אנדרסון – הוא משרטט את היחסים בין בלש פרטי היפי לבלש משטרה מרובע. "חוטים נסתרים" הוא הפעם הראשונה שבה לאישה יש משמעות בתוך סרטיו של אנדרסון, כגיבורה המחפשת את הדרך לרסן את השתלטנות של בן זוגה, מעצב אופנה עילאי. העיסוק הזוגי נמשך ב"ליקריץ פיצה", קומדיה נוסטלגית מפוייסת המתארת את האיחוד בין שני צעירים בלוס אנג'לס של שנות השבעים.
אפשר, אך לא חייבים, לראות בעיסוק בגברים מקצועניים, יצירתיים ושאפתניים, המנוסח בתוך יצירה קולנועית מלוטשת ואלגנטית – גם כסוג של דיוקן עצמי. "קרב רודף קרב" סרטו החדש, האירוע הקולנועי הבולט של 2025 עד עתה, ממשיך לעסוק בנושאים האלו ומפתח אותם על רקע המציאות הנוכחית, וגם הוא פתוח לפרשנות כזו. אך מעבר לכך, סרטיו של אנדרסון, במשך שלושה עשורים, הציעו קולנוע חכם ואלגנטי, עם דמויות של ממש ונרטיבים הדוקים. סרטים אלו לא רק קיבעו את מעמדו של אנדרסון כמי שמגיש סרטים בוגרים לקהל בוגר, אלא בכוחם לשכנע, בעידן של גיבורי על ומיחזורים, כי הקולנוע הוא עדיין אמנות שוות ערך ורלוונטית, המסוגלת להפעיל את הלב והמחשבה.
