"נכים לפי סעיף 5", סרטם התיעודי של בוריס מפציר וליליה צווקבנקל, מביא לראשונה אל המסך את סיפורם של יהודי ברית המועצות שעלו לישראל בראשית שנות התשעים, דרך שיחות וידוי אישיות וקטעים נדירים מתוך יומני חדשות סובייטיים. הסרט נולד במרץ 2020, בראשית מגפת הקורונה, כאשר נערכו ראיונות בזום עם 19 עולים ממוסקבה, לנינגרד וקייב – ערים מרכזיות בברית המועצות שקרסה זמן קצר לאחר מכן. במרכז הסרט עומדת התופעה המכונה "נכים לפי סעיף 5", ביטוי שנטבע בקרב יהודים סובייטים אשר סומנו באפליה שקטה אך שיטתית מצד המשטר – אפליה שנבעה מחשד בנאמנות כפולה, הן לברית המועצות והן למדינת ישראל. סעיף זה שימש כלי ביורוקרטי לדחיקת יהודים ממסלולי השכלה, מקומות עבודה ומשרות בכירות, תוך שלילת הזדמנויות ועתיד. דרך עדויות מרגשות של המשתתפים, מתגלה דור שלם שגדל והתחנך בצל שפה רשמית של שוויון קומוניסטי, אך חי במציאות של הדרה וחסימה. הסרט פורש את הפער החריף בין התעמולה לבין האמת שחוו על בשרם – תחושת ניכור ממדינה שאמורה הייתה להיות שלהם, אך דחקה אותם החוצה. פרופ' זאב חנין מסכם זאת בכאב: "יהודים סובייטים בשנות ה-70 וה-80, הם אנשים שמהם נשללה הזכות להיות במדינה שהם יכולים לראות בה את מדינתם." במילים שנאמרות לקראת סיום הסרט, מתמצתת אחת הדמויות את התחושה הקולקטיבית: "בחיינו שם לא היו לנו רצונות רבים. רצינו לקבל יחס של אזרחים שווי זכויות. לקבל יחס בהתאם ליכולות ולמיומנויות שלנו – ולא בהתאם לסעיף החמישי". "נכים לפי סעיף 5" הוא מסמך קולנועי חשוב, אנושי ונוקב, הפותח צוהר לחיים האמיתיים של היהודים הסובייטיים שם – לפני שעלו לכאן.