זעם ותהילה // יאיר רוה

״הלהקה״ ו״זעם ותהילה״, הם הפכים גמורים: הגוונים הבהירים, שטופי השמש והאופטימיים של ״הלהקה״ מול הטון האפל והקודר של ״זעם ותהילה״; תחושת ההתעלות, הקתרזיס ואתה המסר שהכול אפשרי ב״הלהקה״, מול הפסימיות הטראגית של ״זעם ותהילה״, שמציג את המציאות המקומית כדרך ללא מוצא;

הם היו הפכים גם בעולם: ״הלהקה״ אמנם הצליח מאוד בישראל ומזה 40 שנה מוקרן באופן כמעט דתי מדי יום עצמאות, אבל בעולם זהו אחד מסרטיו הפחות מוכרים של נשר. לעומת זאת, ״זעם ותהילה״ זכה להערצה בינלאומית עצומה, שסללה לנשר קריירה פורייה בהוליווד.
עכשיו, 33 שנים מאוחר יותר, העותק החדש והמרהיב של ״זעם ותהילה״ - עם הצילום עוצר הנשימה של דוד גורפינקל באחת מפסגות הקריירה המפוארת ממילא שלו - מאפשר לנו לבחון את הסרט מחדש, במנותק מהאקטואליה של ימי הפקתו והפצתו, ותוך שאנחנו כשירים כעת לראות בו את מה שרבים בעולם ראו כבר מזמן: שמדובר ביצירת מופת.

״זעם ותהילה״, במרחק שלושה עשורים וחצי מיצירתו, כבר גדול יותר מכל דיון פוליטי או אקטואלי בתכניו, ומבקש מאיתנו כיום להביט באופן שבו נשר מעצב בשפה קולנועית מרהיבה את המיתולוגיה הציונית, שפה קולנועית שיוצרת כוריאוגרפיה מרשימה בין גישה ביקורתית לגישה מלאת הכרת תודה. זה סרט על דור הורינו, שגם אליהם אנחנו ניגשים תמיד במידה שקולה של אהבה וביקורתיות. ולהבדיל מהאופן הריאליסטי והמשוחרר שבו צילם נשר את ההווה של בני דורו ב״הלהקה״ ו״דיזנגוף 99״, ״זעם ותהילה״ הוא סרט שכל סקאלת הצבעים, התאורה וערכי ההפקה שלו הם ערגה מופתית - כולה אור וחושך, שחור ואדום - לקולנוע של פעם. הסיפור על האנשים שבזכותם נשר הוא במאי ישראלי, מסופר בשפה קולנועית המתייחסת לקולנוע שגרם לדור של נשר לרצות להיות אנשי קולנוע – קולנוע, שעד ל״זעם ותהילה״, כמעט ולא היתה לו נוכחות בשפה העברית.

נשר מנהל מערכת יחסים עשירה ומורכבת עם העבר בסרטיו. ״הלהקה״, ״סוף העולם שמאלה״ ו״פעם הייתי״ מתרחשים שלושתם בשנים 1968–1969, ימי נעוריו של הבמאי. ״זעם ותהילה״ יצא לבחון את ההווה של מדינת ישראל על ידי בדיקת שורשי המדינה, הגבורה העילאית לצד החטאים הקדמוניים שמהם נולדה המדינה. נקודת המבט הזאת, שהייתה כה שנויה במחלוקת ב-1984, נראית כיום כמעט ברורה מאליה, ומוכיחה שמכל בחינה שהיא - סגנונית וגם תוכנית - הסרט הזה אמנם עסק בעבר, אבל הקדים את זמנו.