רוח החופש

טולדו, 1808, צבא נפוליאון כובש את ספרד וחייליו הנאמנים של מלך ספרד המוצאים להורג בכיכר העיר זועקים “הלאה החירות!“ האם בני האדם מעדיפים שיעבוד? — לצד העיסוק במוות (בסאדו־מאזוכיזם ובנקרופיליה ובגרונטופיליה), זו הסוגיה העומדת במרכז סרטו הלפני־אחרון של לואיס בונואל. בן 74 היה כשביים את ‘רוח החופש‘ ועדיין הצליח לשטות בכולם עם תסריט משוחרר (בשיתוף עם ז‘אן־קלוד קארייר), המכיל לא עלילה רציפה אלא אסופת אפיזודות כמעט מקריות השזורות זו בזו ומעניקות לסרט את ארסנל התחמושת הייחודי רק לבונואל: מפרובוקציות סוריאליסטיות, דרך הצגת פרוורסיות אנושיות גרוטסקיות וכלה בהשתלחות חזיתי כנגד ערכי הבורגנות והקתוליות. כרגיל, גם פה הוא לא מנסה לרצות אף אחד, בטח לא מבקרי קולנוע, גם לא את אלה היוצאים לצוד סמלים. בעיקר טורח בונואל על ערעור שביעות הרצון של הצופה. בין הסיטואציות המצחיקות — והן באמת מצחיקות — יש לא מעט רגעים עוכרי שלווה ועל הצופה האינטליגנטי מוטלות משימות של פיצוח סוגיות בלוגיקה מעשית. כמו המציאות בחוץ, גם זו בסרטיו אינה צפויה, אינה נשלטת, צריך להתייחס אליה בספקנות, והיא גם לא ניתנת לפרשנות שטחית.