סביב המוציאים והמביאים בתעשיית הנפט העולמית, טווה סטיבן גייגן בסרטו השני רשת עבה וצפופה של סיפורי תככים שבמרכזם שלל דמויות על פני הגלובוס. העריכה הקצבית וסגנון הבימוי הדרמטי טוענים את סרטו של גייגן לכל אורכו בתחושה של בהילות ומתח, והופכים את הצופה לרודף המנסה לפענח כיצד קשורות הדמויות אלו לאלו וכיצד פרקי העלילה השונים יוצרים את התמונה הגדולה. אך יותר מאשר הרצון לשרטט את התמונה הגדולה, דומה שגייגן מעוניין לנפץ את הדימוי הבינארי של חלוקת הכח העולמית בין "טובים" ל"רעים", ולהציע נקודת מבט יותר מורכבת וקשה לעיכול - אחרי הכל, גם "לטובים" יש דם על הידיים, כשהם מונעים מבליל של תאוות בצע ושאיפות גדלות, ולא רק ערכים נעלים. כמו ב"טראפיק" שעל תסריטו הוא חתום, גם כאן גייגן מתבונן במסלול היצור, השליטה והצריכה של מוצר פופולארי כסיפור על עוצמה היוצאת משליטה, ומטילה את כל המנסים לאחוז בה מעל גבה. השליטה המרשימה שלו באמנות התסריט, היכולת לתרגם זאת ליצירה קולנועית דחוסה ומרתקת, הם שהופכים את "סוריאנה" לאחד הסרטים היציגים של העת הזו.