טראנה היא ילדה טובה. אביה בכלא, אם כלל אין לה, אבל היא לא נותנת לזה להרוס לה את החיים. היא משקיעה בלימודים, היא עובדת, את הכסף היא נותנת לסבתה, אצלה היא גרה. יש לה אפילו ארוס, אמיר חוסין. אך לאחר החתונה הוא מתגלה כטיפוס אנוכי, וממהר לברוח לה לגרמניה. כשמתברר שהיא בהריון אימו מסרבת להכיר בכך שהוא האב. וסבתה מתה. טראנה נותרת לבדה, ובניגוד לעצת חבריה היא מחליטה ללדת ויהי מה. הקולנוע האירני לימד אותנו דבר או שניים על כוחה של פשטות. כאן, עם עלילה מלודרמטית שכרגיל אצל הקולנוע הפרסי מצליחה להעלם תחת תמימות כובשת, אנו מקבלים שיעור דומה. אין כאן שום דבר שלא ראינו לכאורה קודם, אבל בעצם יש כאן הכל: דיון על מקומה של האישה בחברה ועל מסורת מול קדמה ועל מה פירוש להיות משפחה. וכמובן, שאי אפשר לכל זה להתקיים ללא דמות מרכזית נוגעת ללב, שמבוימת ומשוחקת לעילא ולעילא ע"י טראנה עלידוסטי, בעוד אחד מאותם מאפיינים פרסיים מוכרים של טשטוש הבדיון והמציאות.