היא

אחרי פרידה כואבת  מוצא תאודור מפלט בחיקה של סמנתה, מערכת הפעלה ממוחשבת שלא רק מצליחה לארגן את חייו אלא אף לכבוש את ליבו. מערכת היחסים המתהדקת בין השניים עתידה ללמד את שניהם שיעור חשוב על אהבה ורגשות. "השאלה היא לא אם מכונות יכולות לחשוב אלא אם בני אדם עדיין מסוגלים להרגיש?" מסכמת מנולה דראגיס ב"ניו יורק טיימס" את ביקורתה על יצירת המופת החדשה של ספייק ג'ונז. יש כאן מבט מפוכח אל העתיד הקרוב שיותר מאשר התלהבות פוטוריסטית מציע את מה שג'ונז תמיד הציע בסרטיו ("להיות ג'ון מלקוביץ'", "אדפטיישן", "ארץ יצורי הפרא") – חוסר נחת שקט מהמצב האנושי. הכל כאן כל כך יפה – העיצוב העירוני, הצילום הרך, הפסקול השבור, המשחק העדין של חואקין פיניקס – וכל היופי הזה מכסה על מלנכוליה עמוקה, קורעת לב. בקיצור: סרט נהדר.