שישי | 19.04.24

שעה פריטים
All day
 
10am
5pm
17:00
6pm
18:00
8pm
סגור
לתכנית החודשית

פרידה מאורי קליין

עמיתינו בסינמטק תל אביב ארגנו תוכנית לכבודו של מבקר הקולנוע אורי קליין שנפטר לפני שבועות אחדים. אנו מזמינים אתכם להשתתף במחווה היפה הזו. 

בצער, התכנית עולה לזכרו ולא בהשתתפותו. את הרטרוספקטיבה הזו אנחנו מתכננים זה זמן רב. עוד לפני הקורונה יצרנו קשר עם אורי במטרה להרכיב תכנית באוצרותו. הקורונה השביתה את התכניות, ואילוצים שונים עכבו את העבודה עם אורי עד לאחרונה. באמצע יולי נפגשנו סוף סוף, ואורי הסביר שהוא מעדיף שלא לאצור את 'עשרת הגדולים בכל הזמנים' שלו, אלא להתמקד בקולנוע עליו גדל, ושהזין את אהבתו הגדולה לקסם הקולנועי – הקולנוע ההוליוודי של שנות ה 50.

הוא ציין בפגישתנו במיוחד את ג'וני גיטאר של ניקולס ריי, כאחד מהסרטים שהוא מעוניין להציג, בין השאר בזכות היותו אחד המערבונים האקסצנטריים והאמיצים. בשונה מכל מערבון אחר הוא שם במרכזו אשה, בגילומה החד פעמי של ג'ואן קרופורד, וכך בוחן את מקומה של האשה בעולם הקשוח של המערב הפרוע, ואת ייצוגו של עולם זה על המסך. היה ברור לנו שיהיה בתכנית לפחות סרט אחד של היצ'קוק, ואורי בחר את האיש שידע יותר מדי, בכיכובם של דוריס דיי וג'יימס סטיוארט, דווקא כי זו אינה הבחירה המובנת מאליה מבין הסרטים שביים היצ'קוק בשנות ה50. אורי אמר שהוא אוהב את צניעותו של הסרט שלא נרשם בין היצירות המכוננות של הבמאי, וכמה ישמח לראותו שוב על מסך גדול. הסרט הנוסף שעלה באופן ספציפי בשיחתנו היה כמובן שיר אשיר בגשם, אחד מהאהובים על אורי בכל הזמנים. אורי אהב מיוזיקלס, והסביר שבמיטבו הסרט המוזיקלי מייצג את המתח הקולנועי בין אמנות ובידור, ואין כמו סרטו של סטנלי דונן, שעוסק בתעשיית הקולנוע, להעביר בצורה רפלקסיבית מושלמת גם את ההנאה מהז'אנר וגם את השאלות האמנותיות והתרבותיות שהוא מעלה. לסרט הופק ממש עכשיו עותק משוחזר ונוצץ לרגל 70 שנה ליציאתו, והוא זה שיוקרן במסגרת התכנית.

נפרדנו מאורי לשלום בתום השיחה, וקבענו שיעביר לנו את רשימת הסרטים המלאה למחווה בזמן הקרוב. אורי היה אמור לפתוח את התכנית, וככל שהיה רוצה גם להגיע להציג בעצמו לקהל הצופים את שאר בחירותיו. הצער שאינו עמנו עוד גדול מאד.

אחרי חשיבה, העמקה במאמריו, ובעיקר בעזרתה של שותפתו לחיים אירמה קליין, בחרנו את שבעת הסרטים הנוספים שאנחנו מאמינים שהיה רוצה להציג ולראות. כאלה שאהב וכאלה שמייצגים נאמנה את היצירה הקולנועית של שנות ה 50 בהוליווד, סרטים שנעו על קו מפותל שבין שמרנות לחתרנות. אלו היו שנים בהן התמודד המסך הגדול עם הצלחתה הגדולה של הטלוויזיה, עם ההשפעות של פוסט מלחמת העולם השניה, עם המלחמה הקרה המתעצמת, ועם המקארתיזם ותקנותיו, שתקפו את מיטב היוצרים בהוליווד.

וכך נקרין במסגרת תכנית המחווה גם את פלישת חוטפי הגופות של דון סיגל, מדע בדיוני שמשקף את תחושת הפרנויה של התקופה. סרט נוסף של ניקולס ריי - במקום בודד, עוד אחד מהסרטים המעניינים ביותר שהוליווד הפיקה על עצמה עם האמפרי בוגרט כתסריטאי על הקצה. נשק אותי למוות, פילם נואר מהבולטים בתקופתו שעוסק בחרדה מפני שואה גרעינית, ואת אנטומיה של רצח, מהחשובים בסרטיו של אוטו פרמינג'ר, שתוקף בחכמה את הצנזורה וקודי ההפקה של האולפנים, ואת הסנטור מקארתי והאלימות בה שלט ביצירה ההוליוודית.

ז'אנר מרכזי אחר באותו עשור היה המלודרמה, ואנחנו נקרין שתי מלודרמות נפלאות של דאגלאס סירק, שזיקק את הסוגה לכדי אמירה קולנועית מלאת רגש ואירוניה גם יחד. חשוב לציין שסרטיו של סירק התקבלו בביטול אצל המבקרים האמריקאים של התקופה ואלו היו הבמאים הצעירים ופורצי הדרך מאירופה שזיהו בהם את גדולתם. נקרין את סרטו האחרון של סירק -חיקוי לחיים, ששמו מעיד על כך שהוא עוסק לא רק בחיים ובשאלות הקיומיות, אלא גם במדיום שמחקה אותם על המסך. מלודרמה שניה היא כל שהשמיים מרשים, שמתארת את מערכת היחסים הבלתי אפשרית בין אשה מהמעמד הגבוה לפועל פשוט. אחד ממעריציו העכשוויים של סירק הוא טוד היינס, וסרטו הרחק מגן עדן יהיה הסרט האחרון במחווה. הסרט שמתרחש בשנות ה 50 אך נעשה ב 2002, נוצר בהשראת הסרט של סירק, ומהווה נקודת התבוננות נוספת עליו ועל הקולנוע הדרמתי של שנות ה 50.

אנחנו מודים מקרב לב לאירמה קליין, שתמכה ביוזמה וסייעה לנו ברגישות ובתשומת לב לבחור את הסרטים שייצגו את העולם הקולנועי המכונן של אורי.

אנחנו מודים לאורי קליין על ארבעה עשורים של כתיבה מדוייקת ומלאת השראה, שלמדה, חנכה, העשירה והעמיקה את החוויה הקולנועית שלנו. תחסר לנו מאד. 

האיש שידע יותר מדי

בימוי: אלפרד היצ'קוק
| 120 דקות

מותחן מעולה שיוצא לדרכו כאשר תוכנית התנקשות נמסרת במפתיע לרופא אמריקאי הנופש עם משפחתו במרוקו. העלילה מסתבכת כאשר המתנקשים חוטפים את בנו. היצ׳קוק מביא למסך קולנוע במיטבו: סגנון קולנועי מלוטש, הופעות נהדרות, סיפור המתואר באמצעות מצלמה, עריכה, ופסקול שמצליח למתוח היטב את עצבי הצופים. 

חיקוי לחיים

בימוי: דאגלס סירק
| 124 דקות

שחקנית מתבגרת, אם לנערה צעירה, שוכרת משרתת שחורה אף היא אם לבת. סביב הדימיון והמרחק שבין גיבורותיו: אמהות המבקשות את האושר עבור עצמן ובנותיהן יצר סירק מלודרמה מבריקה שיש בה אירוניה ודו משמעות.

שיר אשיר בגשם

בימוי: ג’ין קלי, סטנלי דונן
| 103 דקות

מהתלה קומית מעולה המתרחשת על קו התפר שבין הראינוע לקולנוע המדבר. לתוך העלילה הזו מולחמים כמה שירים קלאסיים. החופש היצירתי והחדווה שבעשייתו ניכרים, הנאמברים המוסיקליים מקדמים את העלילה הרומנטית והתוצאה היא הסרט הטוב בכל הזמנים. קלאסיקה של ממש שאסור אסור אסור להחמיץ. 

במקום בודד

בימוי: ניקולס ריי
| 93 דקות

תסריטאי הוליוודי נחשד ברצח אישה שאירח בביתו, וזוכה לאליבי בזכותה של השכנה שלו. כאשר היחסים בין התסריטאי לשכנה מתהדקים, היא אינה יכולה להפטר מהחשש כי הוא הרוצח. זהו פילם נואר מעודן שעושה שימוש מחושב במאפייני הז'אנר כדי לזרוע אי וודאות. הופעות כבירות של המפרי בוגרט וגלוריה גרהאם הן סיבה נוספת לעובדה שמדובר ביצירת מופת.

פלישת חוטפי הגופות

בימוי: דון סיגל
| 80 דקות

רופא בקליפורניה מגלה כי יצורים מן החלל החיצון הופכים את בני האדם לנשאים של הפולשים עצמם. במסווה של סרט מד"ב, עם סגנון רזה ואקפטיבי יצר דון סיגל אלגוריה חכמה על התקופה המקארתיסטית שראויה גם היום לתשומת לב. 

כל שהשמיים מרשים

בימוי: דאגלס סירק
| 89 דקות

אלמנה בודדה בעיירה אמריקאית קטנה מתאהבת בגנן הצעיר ממנה, אך הרומן הופך למושא של ביקורת מצד ילידה הבוגרים ולרכילות בעיירה. המולדורמה המבריקה של דאגלס סירק, שמתבוננת ברגישות במארג החברתי ובאופן שהוא מציב מכשולים בפני נשים וגברים, זכה למעמד של קלאסיקה ומצליח להפעיל את הרגש והמחשבה. 

הרחק מגן עדן

בימוי: טוד היינס
| 107 דקות

החזות המושלמת של זוג למופת בעיירה קטנה בקונטיקט נסדקת כאשר האישה מגלה עניין בגנן השחור העובד ומעוררת גל שמועות זדוני. כאשר היא מגלה את בעלה בזרועות גבר אחר מתערער עוד יותר עולמה השאנן. סרט הפריצה של טוד היינס הוא המלודרמה הזו שנעשתה בהשראת דאגלס סירק ונהנית  מהופעה כבירה של ג'וליאן מור. 

אנטומיה של רצח

בימוי: אוטו פרמינגר
| 159 דקות

עורך דין עם רגל וחצי בפנסיה נשכר ע"י קצין צבא שנאשם ברצח האיש שתקף ואנס את אשתו. מהחומרים האלו יצר פרמינגר דרמת בית משפט מעולה ופורצת דרך. "אנטומיה של רצח" לוכד היטב את הרוח של שנות החמישים: המתח שבין שמרנות למתירנות והאופן שבו החירות הנשית נתפסת בידי החברה.  

נשק אותי למוות

בימוי: רוברט אלדריץ'
| 106 דקות

אשה רצה יחפה על כביש מבודד ומנסה לעצור מכונית – כך מתחיל "נשק אותי למוות". זהו משל פוליטי על ימי המקארתיזם והפראנויה הגרעינית שמבויים ביד רחבה בידי רוברט אלדריץ'. עם תקציב נמוך ואפס כוכבים, אבל עם סגנון קולנועי חריף יצר אולדריץ', על בסיס רומן בלשי מאת מיקי ספיליין, מותחן שאי אפשר להסיר ממנו את העינים: מתעתע זריז ומפתיע.

ג'וני גיטאר

בימוי: ניקולס ריי
| 110 דקות

הזדמנות לצפות על המסך הגדול בעותק משוחזר של יצירת המופת של ניקולס ריי מ-1954, שבה מגלמת ג'ואן קרופורד בעלת מסבאה (ואקדוחנית לעת מצוא) הנאלצת להתמודד עם קבוצת תושבים אלימה מהעיירה הסמוכה שזוממת לסלקה מהאזור – ונקלעת למאבק על חייה.