בקריירה שנמשכת כבר כמעט שני עשורים, ביים קנת לונרגן שלושה סרטים בסך הכל, האחרון שבהם "מנצ'סטר ליד הים" הוא הבולט והמצליח שבהם. שלושתם מציעים חוויה אנושית מדוייקת ומתגמלת כך שראוי להקדיש לו מעט תשומת לב החודש.
מה שיפה אצל לונרגן, שהופך אותו לקול מיוחד ואת סרטיו השלושה ליוצאי דופן, הוא האופן שבו הוא מתאר את גיבוריו כבני אדם פגומים, ואת דרכם לחיות עם הפגמים האלו. המסגרת העלילתית מבוססת על איזו טרגדיה ואילו זירת הדרמה היא התא המשפחתי. המתח שגיבוריו מתמודדים איתו הוא המחוייבות שהזירה המשפחתית זו כופה עליהם: ההתמסרות לחובה הזו, האכזבה מהעדרה אצל הזולת ואולי גם בלבם שלהם. האכזבה הזו מתדלקת את הקולנוע של לונרגן וטוענת את גיבוריו בזעם ובאשמה. לונרגן התסריטאי זורק את גיבוריו למאבק ברגשות האלו, מציב מולם דמויות שמשקפות את הפגמים שלהם, ומכריח אותם בסופו של דבר לפעול. וגיבוריו פועלים באופן טבעי לגמרי, בשילוב של תום והכרח, ללא התחכמויות מיותרות.
דברים דומים אפשר לאמר גם על סגנון הבימוי של לונרגן עצמו - פשוט, נטול גינונים, עם מצלמה אפקטיבית שתפקידה לקלוט את המעמדים האנושיים. עיקר המשקל של הבימוי נמצא באופן שבו השחקנים מבצעים את תפקידיהם, ותחת ידיו הוא הפיק משחקניו את הופעותיהם הטובות ביותר: לורנה ליני ומארק רופאלו ב"מישהו לסמוך עליו", אנה פאקווין ב"מרגרט" וקייסי אפלק ב"מנצ'סטר ליד הים".
אז כן, הבסיס טרגי, הגיבורים פגומים, אבל לונרגן מרצף את דרכם בשילוב יפה של הומור, רגש ועצבים. אין אצלו סנטימנטים מיותרים, הסוף אינו מוביל לגאולה גדולה או משהו מהסגנון הזה, אבל הוא מצליח לחלץ רגע של פורקן, של הבנה של הזולת ושל עצמך. זה לא מעט.
