שישה סרטים בעותקים דיגיטליים חדשים מאפשרים לנו החודש לחשוף מחדש לקהל הסינמטק את יצירתו של אחד מגדולי במאי הקולנוע (ואחד המשפיעים הבולטים על יצירתו של דני מפורסם אחר – לארס פון טרייר). קארל תאודור דרייר נולד בפברואר 1889 כילד ממזר בקופנהגן, דנמרק. בשנתיים הראשונות לחייו שהה בבתי יתומים עד שאומץ בידי קארל תאודור דרייר האב, ואשתו, אינגר מארי. הוריו המאמצים היו לותרנים מחמירים וקארל זכה ליחס מנוכר בילדותו. בגיל 16 עזב את הבית ואת החינוך הפורמלי, ניתק עצמו ממשפחתו המאמצת, אולם חינוכם הנוקשה הותיר את חותמו על רבים מסרטיו, העוסקים באמונה דתית ורדיפה דתית.
אחרי קריירה עיתונאית קצרה התחיל לעבוד ככותב כתוביות לסרטים אילמים ובהמשך כתסריטאי. אחרי הצלחה בינונית של סרטו הראשון "אדון הבית" (1925), עזב את דנמרק כדי להשתלב בתעשיית הסרטים הצרפתית. ב־1928 יצר את יצירת המופת הראשונה שלו – "הפסיון של ז'אן דארק", סרט שנחשב לאבן דרך בקולנוע ושילב השפעות של ריאליזם ואקספרסיוניזם גרמני על מנת להעביר את ייסוריה של דארק, בהתבסס על תעתיקי משפטה המפורסם. סרטו הבא, הפקה גרמנית, "ומפיר", הסרט המדבר הראשון שלו, הינו יצירה סוריאליסטית־אקספרסיוניסטית על מושגי הערפד והפחד. הסרטים, שכיום כאמור נחשבים ליצירות מופת, כשלו מסחרית, ולכן את הסרט הבא יצר רק כעבור 11 שנים, שוב בדנמרק (באותן שנים תחת הכיבוש הנאצי). "יום הזעם" (1943) עוסק בציד מכשפות במאה ה־16, בתוך קהילה לותרנית. בסרט זה ביסס את סגנונו הקולנועי: קומפוזיציות מוקפדות, צילום שחור־לבן עז מבע ושוטים ארוכים. במקביל יצר סרטים קצרים ותיעודיים רבים. 12 שנים נוספות חלפו עד ליצירת "אורדט" (1955) – שוב דיון באמונה דתית המתנגשת עם חופש ואהבה כמו "יום הזעם". סרטו האחרון, לפני מותו ב־1968, היה "גרטרוד" (1964), מלודרמה המגוללת את סיפורה של אישה, שלאורך כל תלאות חייה, אינה מביעה מעולם חרטה על הבחירות שהיא עושה.
