במהלך שני העשורים האחרונים יצר הבמאי הצרפתי דומיניק מול שורה של סרטים שמשתייכים באופן כללי לז'אנר המותחן, ובעזרת מינונים שונים של אירוניה וחומרה הוא ביסס את מעמדו כיום כאחד היוצרים המעניינים בקולנוע האירופאי.
נדמה שמול חוקר בכל סרטיו את הנפש הגברית, ואת האופן שבו הנפש הזו מפרשת את העולם ופועלת בתוכו. ב"הארי חבר אמיתי", פוגש גיבור הסרט אדם הטוען כי הם חברי ילדות ומצליח לשכנע אותו לחזור לתשוקת נעוריו ולהפוך לסופר, ב"למינג", גיבור הסרט נסחף לתוך הרפתקאה פנטסטית המערערת את נישואיו, ב"הנזיר", מגלה איש דת כריזמטי את כוחה של המשיכה המינית, ב"חדשות ממאדים" שגרת חייו של גבר גרוש ואב מסור נחרבת אל מול שגעונו של עמית לעבודה, "רק החיות" מתאר את ההשלכות הרומנטיות והאלימות של הכמיהה לאהבה וסרטו האחרון "הלילה של ה-12" מתמקד בחוקרי משטרה המתמודדים עם רצח בלתי פתור של נערה.
מול מודה בפה מלא בהשפעה הישירה של היצ'קוק על הקולנוע שלו: בהתמקדות בז'אנר המתח, בשימוש המבריק באמצעי המבע כדי להניע את רגשות הצופה, ובתחושה המתמדת שמתחת לפני השטח פועלים כוחות חזקים ואפלים. כמו היצ'קוק, מול משתמש היטב באירוניה – הצפיה בכמה בסרטיו מלווה גם בחיוך, אך הוא אינו חושש ללכת לרוב עד הקצה ולבחון את המשמעויות האמיתיות של מעשי גיבוריו הנדמים לעתים חורגים מכל היגיון: המקום שבו הגיבורים בוחרים לעמת בין תפיסת המציאות שלהם לבין המציאות עצמה.
שני סרטיו האחרונים מן השנים האחרונות "רק החיות" ו"הלילה של ה-12" הן יצירות מופת מודרניות, שבמרכזם חקירת רצח אישה בתוך קהילה סגורה. אבל בעוד "רק החיות" לווה במידה של מרחק שהעניק לתוצאה מימד שנון, "הלילה של ה-12" הוא התבוננות קשוחה בהשפעה של הפשע על הקהילה ובעיקר על החוקרים שמתמודדים עם משמעותה של גבריות. בכל סרטיו של מול, מידה דקה של חסד והתרה מופיעה רק לאחר שנדמה כי הזרמים האפלים והאלימים נכבשו.
נדמה לפעמים כי הפילמוגרפיה של מול קצת חלפה מתחת לרדאר ואף שסרטיו הוצגו בפסטיבלים הגדולים, הוא לא זכה בפרסים משמעותיים (למעט פרס סזאר על סרטו השני "הארי חבר אמיתי"). אך מתחת לסולידיות הזו מסתתרת קריירה של יוצר חכם שסרטיו הצליחו לתפוס היטב את הכיוון שאליו נעה התרבות בשני העשורים האחרונים. התוכנית החודש היא הזדמנות טובה להכיר אותו.
