שני | 30.03.20

פריטים
 
סגור
לתכנית החודשית

מחווה לדויד גורפינקל

על העדינות

מאת תום שובל

כמו כל שילוב מילים, כשאומרים את צמד המילים קולנוע וישראלי מתחייב שתעלה איזו תמונה בראש, איזה דימוי שייצג ויזואלית את המהות של החיבור בין שתי המילים שיהפוך את הצמד לאחד. עבורי קולנוע ישראלי הוא לעולם אימג' מאחד מהסרטים שצילם דויד גורפינקל.

כמה אתגרים ניצבו עבור חלוצי הקולנוע המקומי; השמש הקופחת שאורה הקונטרסטי אינו מאפשר תמרון ויזואלי, המציאות הבלתי נתפסת שלעיתים קרובות מייתרת את הדמיון, המאמץ הכביר שנתבקשו להוכיח ראשוני התעשייה בנחיצותה של מערכת ליצירת חלומות או, אם נרצה, מערכת של השתקפויות לחיים הישראלים.

הקולנוע הישראלי הפך למושג ברגע שדויד גורפינקל כיוון את עדשתו אל המציאות הישראלית. והוא יכול על כל אתגריה; הוא לא נלחם בשמש הקופחת אלא השתמש בה לצרכיו, הפך אותה לדמות, מספיק להיזכר בסצינות מ"שלושה ימים וילד" בהם צילם בצמצם פתוח בכוונה תחילה והפך את השמש שאורה השוטף, השורף הפך לגיבור בסרט, לגורם שמזכך אבל גם חושף אמיתות כואבות. הגעש של גורפינקל הצעיר שהפך את המצלמה לחלק מהגוף שלו, לעוד יד והצליח לתפוס את המורכבות של דור שנות השישים הישראלי ואת המהפכות שהביא איתו. הוא השתמש בזום, במצלמת כתף ושבר את הפאתוס הממלכתי של התקופה כשהוא מכניס סגנון חדש, מודרני, שמתפקס על האדם, על הסערות שבתוכו, שמשחרר את קולו של "האני" על חשבון "האנחנו". גורפינקל הוא 'הרגישות החדשה'.

בהמשך הקריירה המזהירה שלו, הוא לעולם לא שקט על שמריו, תמיד חיפש את האמת, שידע היטב שחבויה בין הטקסטורות, בפרטים הקטנים. גורפינקל מצא עדינות וליריות במקומות הכי קשים, למשל במציאות התל אביבית של "עיניים גדולות", חסדים קטנים ויקרים מפז בעיבודים הגדולים של מנחם גולן בהשפעת הקולנוע האמריקאי הז'אנריסטי, בנשמת השחקנים כמו ב"השוטר אזולאי" יצירת המופת של קישון ויופי אימפרסיוניסטי כואב ומפלח לב, ב"קיץ של אביה" ו"עץ הדומים תפוס" – הוא מצא בצבע השיבולת את המרקם הויזואלי את הנהייה של הגולים וחסרי הבית אחר אידיאל חיים. ב"זעם ותהילה" של אבי נשר הוא הבין איך לצלם את תקופת המנדט כסרט פשע בניחוח אירופאי שרוחו של מלוויל הגדול שורה עליו וכמובן בשיתוף הפעולה שלו עם אברהם הפנר שהוליד את כמה מהרגעים הנדירים ביותר של הקולנוע הישראלי שפתאום הציב עלומת אור, תיאטרלית אך נושמת, על אלה שהמצלמה רגילה לפסוח עליהם.

יש עוד כל כך הרבה דוגמאות נוספות שמבהירות שבכל הצמתים החשובים שבהם נוספה עוד אבן לשביל הזהב של הקולנוע הישראלי גורפינקל לקח תפקיד מרכזי בהנחתה ובעיצובה. אנחנו והדורות הבאים של הקולנוע הישראלי חייבים לו על שהתווה לנו את הדרך הסלולה הזו.

בעיני סוד קסמו ומה שהופך אותו לאמן הקולנוע שהוא היא היכולת להסתכל על העולם בכל מורכבותו ואכזריותו עם קורטוב של חיוך ובעדינות אין קץ. העדינות של דויד גורפינקל היא החלק המתוק של הצבר אבל באותה נשימה היא כתם האור שמגיח מתריס ישראלי ונופל על עורפה של הדמות בעוד היא מכינה תה. היא מכילה בתוכה את הגלות ואת הישראליות, את הנהיה, הזכרון, את הטרגי ואת האירוני, את האפל והנשגב. העדינות הזו היא תמצית קסמו של דויד גורפינקל ולכן גם תמצית קסמו של הקולנוע הישראלי.

עץ הדומים תפוס

בימוי: אלי כהן
| 102 דקות

סרט המבוסס על ספרה אוטוביוגרפי של גילה אלמגור, המשך ל“הקיץ של אביה“. מספר סיפורים נרקמים לסיפור רב עוצמה של הקבוצה המאוד מיוחדת הזו של אנשים צעירים.

שחור

בימוי: שמואל הספרי
| 100 דקות

סירטה של חנה אזולאי־הספרי עוסק בהתמודדותה של רחל, צברית בת 13, בשדים האופפים את חיי משפחתה המרוקאית המסורתית בישראל של שנות השבעים. סיפורה החצי דמיוני של חנה אזולאי־הספרי, הביא למסך מבט מרגש ואמיץ על תרבות יוצאי מרוקו והיה לאחד הסרטים המצליחים והחשובים של שנות ה-90. 

הקיץ של אביה

בימוי: אלי כהן
| 90 דקות

סיפורו של קיץ אחד בחייה של ילדה, בת לניצולת שואה, על רקע שנותיה הראשונות של המדינה. ככל שמתקדמת העלילה הולך מצבה הנפשי של האם ומתדרדר. בתוך התעוררות בני הדור השני באמצע שנות השמונים, שמור ל“הקיץ של אביה“ מקום של כבוד. 

חמסין

בימוי: דני וקסמן
| 87 דקות

סרטו הארוך השני של דני וקסמן מעלה בעוצמה קולנועית רגישה, בפעם הראשונה בצורה ישירה את היחסים בין יהודים לפלשתינים. העלילה מתרחשת במושבה גלילית ותיקה. האיזון הדק בין היהודים ושכיריהם הערבים מופר בעקבות שמועה על כוונת הממשלה להפקיע אדמות ערביות. 

עיניים גדולות

בימוי: אורי זוהר
| 90 דקות

סרטו הטוב ביותר של זוהר נעזר בצילום הנפלא של דויד גורפינקל ומשתמש בכל כוחו של השחור לבן, כדי לבנות את הדרמה דרך עמדות המצלמה, הקונטרסט, העיר המתפוררת. זוהי ללא ספק אחת הפסגות של הקולנוע הישראלי. אל תחמיצו.

קזבלן

בימוי: מנחם גולן
| 120 דקות

 יוסף סימנטוב המכונה “קזבלן“, בן למשפחה שעלתה ממרוקו, זכה בעת שירותו לעיטור הגבורה. אך לאחר שחרורו הוא הופך לבריון השכונה היפואית בה הוא מתגורר. סיפור האהבה שלו עם בת החייט (ממוצא פולני) הוא התקווה היחידה ליציאתו מעולם הפשע. המיוזיקל הישראלי המצליח מכולם. 

שלושה ימים וילד

בימוי: אורי זוהר
| 90 דקות

חמש שנים אחרי שעזב את המשק בשל אהבה נכזבת, מגיעה אותה אהובה בחברת בעלה לירושלים ומשאירה אצל הגיבור את בנה. אורי זוהר יצר את הדרמה המצוינת הזו, עם בימוי עדין וצילום נועז של גורפינקל שהצטברו לסרט מודרניסטי, מפתיע בעוצמתו, שראוי ביותר לתשומת לב. 

חור בלבנה

בימוי: אורי זוהר
| 72 דקות

סרטו הראשון של אורי זוהר נעזר בתסריט מאת עמוס קינן והופעה של אברהם הפנר וצוות שחקנים צעיר ונחוש, ובהשראת “הללויה הגבעות“ האוונגרדי של אדולפס מקאס, נוצר את אחד הסרטים הפרועים בתולדות הקולנוע המקומי. 

הבודדים

בימוי: רנן שור
| 91 דקות

| סרטו של רנן שור (“בלוז לחופש הגדול“) מביא את סיפורם של שני חיילים בודדים, גלורי קמפבל וסשה בלוחין חדורי מוטיבציה ומלאי רצון להצטיין ולתרום. אבל הם נופלים במלכודת כמעט ידועה מראש שאורבת לחלש ולזר. 

מסוכנת

בימוי: שמי זרחין
| 96 דקות

תאונת דרכים שינתה את חייה של צביה ישראלי, שחקנית תיאטרון מצליחה. האחראי לתאונה היה ישראל, ועתה ביום בו הוא משתחרר מהכלא, הוא מתייצב על מפתן ביתה ומבקש סליחה. סרטו השני של שמי זרחין הוא מותחן פסיכולוגי אפל ומצמרר.

האסונות של נינה

בימוי: שבי גביזון
| 106 דקות

נדב, נער בן 14, מספר לנו על משפחתו השסועה, גירושי הוריו אביו הגוסס, אמו הפרועה, ויותר מכל על אהבתו הגדולה לדודתו היפה, נינה.  גם בסרטו השלישי והטוב ביותר המשיך שבי גביזון לעסוק במתח שבין מציאות לפנטזיה (הגברית).

אהבתה האחרונה של לורה אדלר

בימוי: אברהם הפנר
| 94 דקות

לורה אדלר היא שחקנית בתיאטרון היידיש התל אביבי שימי הזוהר שלו מאחוריו. לורה היא דיווה וחיית במה אך כאשר מוצע לה תפקיד ראשי בסרט הוליוודי היא חשדנית כלפי ההצעה. הפנר יצר מלודרמה רגישה המקשרת בין גסיסתה של לורה לבין ירידת המסך מעל תרבות השטעטל