הבולדוזר של הקולנוע הישראלי הלך לעולמו השנה והשאיר אחריו אלפי סיפורים... הרבה מהם עליו.
רנן שור לא רק עיצב את הקולנוע הישראלי; הוא גם עיצב את האופן שבו מדברים עליו. הוא פיסל מוסדות, תכניות לימוד, דיבר באינטונציה של מיתולוגיה כשהציג סצנה פשוטה מתסריט של תלמיד. ואי אפשר לקחת ממנו את מה שבנה: ז'אנר שלם של תעשיית קולנוע. חלק יגידו תסביך גדלות אבל אף אחד לא יכול להתכחש לסתירה בכך שהוא היה לבנדיב כלפי הקולנוע הישראלי במשאב הגדול ביותר הזמן. הוא שרד שעות והפך לאדריכל של תודעה קולנועית קולקטיבית, שבנה אותה סביב החור בלבו. הוא קרא לזה והסגיר פסיכואנליטטית את עצמן - "חור בלבנה". אדם שהצורך שלו לשנות את הקולנוע המקומי היה גדול כמו הרצון להיות זה שחתום על השינוי. במסווה של משוגע לדבר היה מסור עד אין קץ לרעיון. הפך את בית הספר לקולנוע בירושלים לגדול באמת. לעיתים היו, לא מעטים, שהרגישו שהוא לא ראה את מי שלידו אבל מבחינתו, הוא נשא את כולם על גבו. הרבה פעמים בלי שיבקשו. תערובת נדירה של מגלומניה חינוכית ונשמה הומניסטית. מפעל חיים שנולד מהצורך לומר: אני כאן. והדליק בכל אדם שפגש – בעירה. כזו או אחרת…
הבחירה הקולנועית במחווה הזו אינה כוללת את סרטי הבוגרים (למעט סרט סטודנטים אחד), ולכן גם אינה מציגה את רשימת ההצלחות של סם שפיגל. גם לא את הסרטים שהוא "עזר" או "לווה" בהפקתם. במקום זה, נבנה כאן מבנה קולנועי רגשי – שהוא דרך אחרת לגעת באיש. לנסות להבין גוון מסוים באישיותו. אבל גם רגע שאפשר לעכל, אולי לסלוח, ובעיקר מעומק הלב, להודות ולשחרר.
עיניים גדולות אורי זוהר
אם יש סרט שאפשר לצטט ממנו את כל השורות, זה זה .. לפחות אצל רנן. הוא דיבר על אורי זוהר כאילו היה הרב הקולנועי הפרטי שלו, גם כשהתלמיד כבר מזמן עקף את המסגרת. זוהר היה דמות גברית שהוא העריץ, חילוני תל אביבי שמשך אליו מבטים ובכל פעם שרנן חשב שהצליח לפענח אותו, הוא ברח שוב.
ליל הבכורה ג'ון קסאווטס
האיש שהאמין בדור הצעיר של רנן, ונתן לו את הסטפה - מילולית. לא רק סרט, אלא סצנה מיתולוגית מהחיים: קסאווטס מעניק זכויות הקרנה, מבקר בסינמטק הראשון וחבריו הקימו, נותן חותם. מה שנשאר הוא בעיקר האמונה העצמית בגודל המעמד.
השור הזועם סקורסזה / סקונמאקר
עבור העריכה. הקשר החברי הלא ממומש עם תלמה סקונמאקר הפך למיתוס נוסף: ניסה להביא אותה, לא הצליח, אבל הרגיש שהיא, כמוהו, "אשת מקצוע" פקידה פיוטית. הגבר המתפרק של ג'ייק לה מוטה ייצג עבורו משהו שבין חזון לקללה.
חופי הכרך איליה קאזאן
“סרט השפיגלי ביותר של סם שפיגל.” משחק מדויק, מבנה תסריטאי מהודק, אתיקה פשוטה – גיבור שמתרומם מתוך המערכת שהוא בעצמו בולע. תסריט שמתאים לסילבוס, ורגש שמתאים לבית ספר.
בלוז לחופש הגדול רנן שור
הסרט היחיד של רנן שהתקבל לקאנון הישראלי אולי כי זה הסרט שבו ניסה לומר את כל מה שיש לו, לא את מה שצריך ללמד. גברים צעירים, עיניים גדולות, קיץ אחרון. ניסיון ראשון להיות עדין – ואולי גם אחרון.
המנון אלעד קידן
סרט הסטודנטים הראשון שהתקבל למסגרת הרשמית בקאן אחרי חמש־עשרה שנות אינדוקטרינציה. סרט שבמקום לשקף את רנן, שיקף ערך עליו חתר תחת כל מה שלימד, ובדיוק בגלל זה הגיע רחוק. זה היה שיעור לרנן עצמו: האמת מתגנבת. היא לא שואלת רשות.
