לזכרו של הבמאי מילוש פורמן, שמת בחודש אפריל, נקרין בתוכנית הקרובה כמה מסרטיו הבולטים. פורמן נולד בצ’סלב שליד פראג ב-1932. הוריו נרצחו במלה”ע השניה והוא גדל אצל קרובי משפחה (רק שנים מאוחר יותר יגלה שאביו הביולוגי הוא אריכטקט יהודי שנמלט לאקוודור).
בגיל 18 נרשם לבית הספר לקולנוע של פראג, שזה עתה קם (ויהפוך לאחד המוסדות הנחשבים בעולם), וכבר בסרטיו הקצרים הראשונים יתגלה מה שיהפוך למאפיין בולט בקריירה שלו: עין רגישה לחריגות של גיבוריו. באמצעות גישה זו, סרטיו הראשונים בצ’כוסלובקיה מציגים גיבורים צעירים שמתקשים להתאים לנורמה החברתית. סרטו השלישי, “נשף מכבי האש” כבר חריף יותר (ומצחיק מאד מאד) ויוצא רגע לפני שהטנקים הסובייטים עולים על פראג. פורמן כבר לא ישוב לצ’כוסלובקיה, הוא עוקר להוליווד וסרטו הראשון “התפשטות”, שמפגין את אותה רגישות כלפי האמריקנה, נכשל לגמרי. ב-1975, אחרי שכמעט גורש מארה”ב, הוא זוכה להזדמנות שניה ומביים את “קן הקוקיה”, התוצאה, שגורפת את פרסי האוסקר החשובים של אותה שנה, ממשיכה להציג את המאבק שבין קונפרמיזם להתנגדות, ומפגינה את מלוא כשרונו: עיצוב דמויות, חידוד קונפליקטים ומרחק נכון ממושאיו שמייצרים חווית צפיה אירונית. מעלות דומות יאפיינו גם את “שיער” – שנכשל בעולם אבל נחשב אצלנו לקאלט. הצלחה כבירה נוספת היא “אמדאוס” מ-1984. גם כאן בוחר פורמן, בעקבות המחזה של פיטר שייפר, להתרחק מן המקובל. הוא מציג את אמדאוס כגאון ילדותי ואת מרכז הכובד משעין על האנטגוניסט שקנאתו בוערת בו. “ואלמונט” מ-1989, יוצא שנה אחרי העיבוד המצליח של סטיבן פרירס ל”יחסים מסוכנים”, ומציע פרשנות שונה ומרגשת יותר. הפרק האחרון בקריירה שלו: “לארי פלינט” (1995), “איש על הירח” (1999) ו”הרוחות של גויה” (2006) מציגים גיבורים שהתעקשותם על חירותם מאתגרת את החברה. הניו יורק טיימס מסיים את ההספד לפורמן בציטוט מתוך ראיון שנעשה עם יציאת סרטו האחרון “הרוחות של גויה”: “במאבק שבין השרדות לביטוי מחאה, גויה הוא הפחדן האמיץ ביותר” ודומה שדברים אלו נכונים במידה גם לפורמן ולקריירה שלו.
