שנה

יוצר הסרט שכל את בנו הצעיר, בן השש. ובזמן שהכאב שיתק, הבלבול ריסק, והלב חיפש דרך לנשום – הוא יצא למסע מצולם, אישי וכן, שמתעד את השנה הראשונה. שנה שבה הוא מתחיל להבין שהאבל הוא לא מקום, או מצב שעוברים אותו. האבל הוא תהליך. תהליך של התפתחות. זהו סרט על שכול. אבל יותר מזה – הוא סרט על נראות. על זעקה שקטה של ציבור שלם, שממנו החברה לומדת להסיט מבט. על הורים שלא מפסיקים להיות הורים. גם אחרי. כי אלה שמתאבלים יודעים שכדי לאהוב אדם שמת, נדרשת אהבה שהיא מעבר לאיך שאוהבים בחיים.