לאחר פטירתו בנובמבר האחרון, רבים ממספידיו של רם לוי במדיה ובאקדמיה, שניים מהעולמות שבהם התמקצע וגידל דורות של הולכים בעקבותיו, קשרו לשמו תארים מפליגים כמו מגדלור, מצפן מוסרי ומותיר חותם. הכתרים הללו נכונים ומוצדקים כשאנו מעיינים בגוף עבודותיו השופע, המגוון, הרב-תחומי והבינתחומי לאורך שישה עשורים, אך תארים אלה עומדים, במידת מה, גם בסתירה לחתימה הייחודית שלו, שמנגנת על מפתח צלילים שונה: ענווה, חמלה, אנושיות. לוי לא ביקש לדבר מן ההר, אלא מן הקרקע, בגובה העיניים, מתוך הקשבה עמוקה לפנים שניבטות אליו. דוקומנטריסט הומניסט כמוהו נמנע מן היומרה לפצח איזו אמת נשגבת ומופשטת, כוזבת לרוב, אלא מזהה את האור שמדליק את המצלמה ומצית את המחשבה עם פניו של אדם: פועל בניין, מחזאי, צעיר עזתי, עובר אורח ברחוב רמת גני, כדורגלן. בסרטיו הוא דיבר עם כולם, ביקש לשמוע את מי שחיים משני צדי המתרס ולהציג, לכל הפחות, שלושה צדדים של המטבע. פרופ' רם לוי, חתן פרס ישראל שמעולם לא חתר לספר בשבחי המקום אך האמין באנשיו, הוריש לצופים וליוצרים מסורת אתית, אמיצה ופוליטית במובן הכי בסיסי שלה, שבעידן הנפיץ הנוכחי היא חשובה מאין כמוה.
