רביעי | 03.03.21

שעה פריטים
All day
 
6pm
8pm
סגור
לתכנית החודשית

קולות העשור

העשור השני במאה ה-21 הסתיים. בכדי לסכם אותו, ניסינו להמנע מרשימת הסרטים הטובים ביותר ובמקומה ניסינו להצביע על יוצרי ויוצרות הקולנוע שפרצו בעשור המסתיים כקולות חדשים, רעננים ומשפיעים.

כמו בכל תהליך בחירה, גם רשימת הנבחרים הזו, שגובשה על ידי אנשי התוכן של סינמטק ירושלים וסינמטק תל אביב, היא שרירותית וסובייקטיבית במידת מה, ובוודאי ניתן להתווכח על היוצרים שנכללים או אינם נכללים בה.

אבל זה לא הענין.

הענין הוא שזה היה עשור די דרמטי עבור הקולנוע. בתחילתו הופסק למעשה השימוש בחומר הגלם ששימש את הקולנוע במשך למעלה ממאה שנה – הפילם. הקולנוע הפך למוצר דיגיטלי, לקובץ שעלות היצור הסופית שלו זולה ונוחה למשלוח והעברה. לכאורה זו התפתחות שאמורה להקל על סרטים קטנים אך למעשה עובדה זו מאפשרת לרשתות בתי הקולנוע להציע יותר מסכים לפחות סרטים ולצמצם את המגוון.

לא הרבה אחר כך, שירות הסטרימינג של נטפליקס פרץ והפך את הצפיה בטלוויזיה, ובעיקר את צפית הבולמוס לחוויה החשובה והמדוברת. בהיסטוריה של הקולנוע מעבר של יוצרים לטלויזיה תמיד היה סוג של התפשרות, ואילו ההזדמנות לעבוד בקולנוע היתה עליית מדרגה. אבל בעשור הזה קרה דבר הפוך: היוצרים הנחשבים (מרטין סקורסזה, האחים כהן ואחרים) הלכו לכסף ולאפשרויות האדירות של הטלויזיה, שגילתה לפתע שהיא יכולה לתת לאמנות הסיפור האודיוויזואלי מימד חדש. כדי לשמור על כוחו הקולנוע נאלץ להמציא חוויות חדשות: מצד אחד ספקטקלים כמו סדרת "הנוקמים". ומן הצד האחר ההצלחה נמצאה בסרטי תעודה על גיבורים מהחיים – וגם כאן הוא נמצא בתחרות עזה עם נטפליקס ודומותיה.

רשימת קולות העשור שבחרנו נוגעת בשולי הדרמה הזו. כמה מהשמות המוזכרים לקחו חלק בהתפתחויות המשמעתיות האלו, חלקם כיכבו בסצינת הפסטיבלים והקולנוע האיכותי וחלקם הגיעו לפסגת הוליווד. בסופו של העשור ניצב הקולנוע בפני רגע של מפנה שעומד להפוך את העשור שלפנינו למעניין ומעורר סקרנות. נפגש עוד עשר שנים ברשימת הנבחרים של העשור הבא.

דמיאן שאזל (ארה”ב)

אחרי שפרץ בעוצמה עם “וויפלאש” וכבש את העולם עם “לה לה לנד”, המשיך שאזל לשרטט את דיוקנה של הגבריות האמריקאית עם “האדם הראשון”. כמו גיבוריו, הקולנוע של שאזל מציע מסע קודח ואובססיבי שבמרכזו גבר המקריב את עולמו הרגשי לטובת מימוש מקצוענותו.

וויפלאש

בימוי: דמיאן שאזל
| 107 דקות

בזכות שאפתנותו, לוכד אנדרו את תשומת לבו של פלטצ’ר, מנצח תזמורת הג’אז של הקונסרבטוריון. פלטצ’ר מאמין בקו קשוח כלפי חניכיו, ומערכת היחסים המתפתחת בין אנדרו לבינו עתידה לאתגר את הנגן הצעיר עד קצה כוחותיו. 

קסבייה דולן (קנדה)

דולן עוסק בסרטיו בנושאים הקרובים לליבו – זהות מינית, אלימות וחיים בשולי החברה. הוא אמן טוטאלי שלעתים תכופות גם משחק בסרטיו וגם אחראי על עיצוב הסרט. בעשור שעבר הפך לבמאי מבוקש, והשיא זכייה בפרס חבר השופטים בקאן 2014 על סרטו “מאמי”.

מאמי

בימוי: קסביה דולן
| 139 דקות

ב”מאמי” קסביה דולן מתאר את המפגש המתפרץ בין אם לבנה המתבגר, אחרי שזה חוזר הביתה ממחנה הסגר. היחסים בין האם לבנה הם רצף של התפרצויות, של אהבה ושנאה, ואלו מקבלות טרנספורמציה עם כניסתה של דמות שלישית לתמונה. 

סלין סיאמה (צרפת)

“דיוקן של נערה עולה באש” המופתי שזיכה את סיאמה בפרס התסריט בקאן אשתקד הוא סיום מרשים לעשור של אחת הבמאיות החשובות שפרצו בעשור האחרון. סרטיה מהווים מניפסט לא פלקטי להעצמה נשית וחוקרים מיניות בדרך רגישה ועדינה.

דיוקן של נערה עולה באש

בימוי: סלין סיאמה
| 120 דקות

בצרפת של 1770, מריאן נשכרת כדי לצייר את דיוקנה של בת אצולה לקראת חתונתה. אלא שהנערה לא מעוניינת להתחתן, ומסרבת לשתף פעולה. מריאן מציגה עצמה כבת לוויה שנועדה להנעים את זמנה, ובמקביל מציירת אותה בסתר. הסרט סחף אחריו את הקהל והמבקרים, בזכות דרכה המקורית של סיאמה להעביר למסך סיפור המרתק ומלא התשוקה. 

גרטה גרוויג (ארה”ב)

הופעה כובשת ב”פרננס הא”, שאת תסריטו גם כתבה, סימנו את גרוויג כדבר הבא בקולנוע האינדי. היא זיקקה את קולה כשחקנית וכבמאית והמשיכה להביא למסך דמויות נשיות אבודות אך נחושות. סרטה החדש כבמאית, “נשים קטנות” נראה בדרך הבטוחה לאוסקר.

פרנסס הא

בימוי: נואה באומבך
| 86 דקות

חוסר הביטחון מעביר את פרנסס בקצב מסחרר ממקום למקום: מברוקלין לבית הוריה בקליפורניה, לטיול בפריס, לאפ־סטייט ניו־יורק. בין לבין היא מגלה שהגיעה העת לחצות את הקו המפריד בין נערות לבגרות. זהו אחד מאותם סרטים חד פעמיים שתמיד תמיד כיף לראות. 

גרטה גרוויג (ארה”ב)

הופעה כובשת ב”פרננס הא”, שאת תסריטו גם כתבה, סימנו את גרוויג כדבר הבא בקולנוע האינדי. היא זיקקה את קולה כשחקנית וכבמאית והמשיכה להביא למסך דמויות נשיות אבודות אך נחושות. כרטיסים: 25 ₪ / מנויים: כניסה חופשית

פרנסס הא

בימוי: נואה באומבך
| 86 דקות

חוסר הביטחון מעביר את פרנסס בקצב מסחרר ממקום למקום: מברוקלין לבית הוריה בקליפורניה, לטיול בפריס, לאפ־סטייט ניו־יורק. בין לבין היא מגלה שהגיעה העת לחצות את הקו המפריד בין נערות לבגרות. זהו אחד מאותם סרטים חד פעמיים שתמיד תמיד כיף לראות. 

יורגוס לנטימוס (יוון)

בזכות תסריטאות שנונה, עם גיבורים אימפולסיביים החנוקים ביקום דכאני, ועם שפה קולנועית צוננת וחסכונית, הוא מצליח לתאר מציאות אומללה באופן עולץ ואנושי למדי.

הלובסטר

בימוי: יורגוס לנטימוס
| 118 דקות

סיפור אהבה המתרחש בעתיד הקרוב, שבו החוקים העירוניים מורים כי יש לעצור רווקים ולהעבירם אל מלון מיוחד שבו הם מחויבים למצוא לעצמם שידוך בתוך 45 ימים. במידה וייכשלו, יאלצו להפוך לבעל חיים כלשהו לבחירתם וישוחררו אל הטבע. גם בסרטו הראשון באנגלית, לנטימוס לא מוותר על ההומור הארסי והביקורתיות על החברה המודרנית. 

אסגאר פרהאדי (אירן)

למרות שהתחיל את הקריירה באירן כבר בתחילת שנות האלפיים, קשה להתעלם מכך ששניים מתוך 4 הסרטים שביים בעשור המסתיים זכו בפרסי האוסקר לסרט הזר. פרהאדי פועל בתוך ז’אנר הדרמה המשפחתית וזו מתפתחת תחת ידיו לכדי מותחן מסמר שיער

הסוכן

בימוי: אסגאר פרהאדי
| 125 דקות

תקרית אלימה ומסתורית שפוקדת זוג בדירה חדשה, הופכת את חייהם ומאיימת על הזוגיות. כמו בשני סרטיו הקודמים גם “הסוכן” בודק את השפעתם של אירועים מקריים על חייהם של בני אדם ונוגע במקומות הרגישים ביותר של בושה ואשמה.

מיה הנסן־לאב (צרפת)

מיה הנסן־לאב ביססה עצמה בעשור הנוכחי בחזית הקולנוע האירופי דרך שורה של סרטים בעלי איכות לירית עם שלל גיבורים הניצבים בפני שינויים, שאת עולמם הגשמי והרגשי היא מעצבת ביד־אמן ייחודית.

העתיד לבוא

בימוי: מיה הנסן-לאב
| 100 דקות

איזבל הופר מככבת בסרטה החמישי של מיה הנסן-לאב ("עדן"), המביא את סיפורה של מורה לפילוסופיה הננטשת על ידי בעלה ויוצאת לעצב את חייה מחדש. ייצירה חכמה ומלאת חום וחסד אנושי, המשרטטת דיוקן מרגש של אשה במשבר ומציבה שאלות על הקשר בין אושר, פילוסופיה וצורות חיים מקובלות. 

ג’ושוע אופנהיימר (ארה”ב)

“מעשה בהרג” ו”מבט השתיקה” היו מהשיאים התיעודיים של העשור, באחד העשורים הגדולים ביותר של הקולנוע התיעודי. מה שהיה פעם סוגה עובדתית יבשבשה, הפך לז’אנר פורץ דרך ואופנהיימר לקח את זה הכי רחוק שאפשר.

מעשה בהרג

בימוי: ג’ושוע אופנהיימר
| 115 דקות

ג’ושוע אופנהיימר פוגש בגיבורי מלחמת האזרחים באינדונזיה בשנות השישים ומאתגר אותם לגלם את עצמם ואת קורבנותיהם. הם נעתרים בגאווה גדולה, כותבים בעצמם את התסריט ומגלמים את עצמם בהתאם לז’אנרים האהובים עליהם. אופנהיימר הופך את הפנטזיות שלהם לחזיונות קולנועיים. יצירה חכמה על מוסר, אמת וזכרון.

נדב לפיד (ישראל)

פרס “דב הזהב” בפסטיבל ברלין 2019 מסכם עשור מצוין לנדב לפיד, שבארבעת סרטיו ניסח מידה של אמביוולנטיות כלפי החוויה הישראלית על מימדיה הפוליטיים והקולנועיים. בשפה סינמטית אישית ונועזת מתבונן לפיד באופן חדש ומעורר מחשבה על ישראל.

מלים נרדפות

בימוי: נדב לפיד
| 120 דקות

סיפורו של יואב, צעיר ישראלי, אשר נוחת בפריז בתקווה שצרפת והצרפתית יגאלו אותו מהשיגעון הישראלי. יצירה מסעירה, חושנית וחריפה, סאטירה ישירה וקונפרונטטיבית שאינה חסה על התרבות הישראלית או הצרפתית. בסיוע הופעה חשופה של תום מרסייה הצעיר זכה “מלים נרדפות” בפרס דב הזהב בפסטיבל ברלין 2019. 

אליצ’ה רורוואכר (איטליה)

בסרטיה ממשיכה רורוואכר את המסורת הקולנועית האיטלקית ומציגה עימות בין עולם תמים לבין מציאות מודרנית, בין ממשות לפנטזיה, בין חילוניות למסתורין המנחם של הדת.

לזרו השמח

בימוי: אליצ'ה רורוואכר
| 125 דקות

אי שם באיטליה הכפרית, לזרו מתפרנס במטעיה של ענקית טבק אזורית – המרקיזה דה-לונה. כאשר בנה טנקרדי מגיע לבקר בשטח, הוא נשבה בקסמו של הפועל ומשיל מעליו את חזותו העירונית המנוכרת. אליצ'ה רורוואכר עוסקת שוב במפגש הנפיץ בין החיים הכפריים הפשוטים לבין המודרניות, ולוקחת אותנו להרפתקאה קולנועית מפתיעה.

טאיקה וואיטיטי (ניו זילנד)

בעידן של קומדיות די מטופשות, טאיקה וואיטיטי הניו זילנדי הצליח לבלוט בעשור האחרון עם חוש הומור דק ואפקטיבי. “החיים בצללים”, פארודיה מוקומנטרית על דירת שותפים של ערפדים, מדגימה היטב את ההומור השחור העדין שלו.

חיים בצללים

בימוי: ג’מיין קלמנט, טאיקה וואיטיטי
| 82 דקות

ארבעה ערפדים חולקים דירת שותפים בוולינטון של ימינו, ומנסים לשמור על אורח החיים הערפדי – בשעה שבמאי סרטי תעודה עוקב אחריהם ומצוקתם. סביב הציר העלילתי הזה נוצרה הקומדיה המוקומנטרית שלפנינו. לא היו הרבה קומדיות יותר מקוריות בעשור הזה, וזו באמת הזדמנות חד פעמית. אל תחמיצו.

ברי לרסון (ארה”ב)

אם ב”טווח קצר 12” היא היתה הנערה עם המבט העצוב בעיניים, בתוך חמש שנים הצליחה לרסון לזכות באוסקר ולכבוש את סרטי הנוקמים עם “קפטן מארוול”. כרטיסים: 25 ₪ / מנויים: כניסה חופשית

טווח קצר 12

בימוי: דסטין דניאל קרטון
| 96 דקות

גרייס היא מדריכה ותיקה במעון עבור נערים ונערות בסיכון. הגעתה של דיירת חדשה עתידה לערער את יציבות חייה המקצועיים והזוגיים ולהכריח אותה לקבל החלטות משמעותיות לגבי עתידה. יש כאן אנשים על כל מעלותיהם וחולשותיהם והישירות הזו מעוררת רגש, הזדהות ואפילו תקווה. אל תחמיצו.