אנו מקדישים החודש תוכנית מחווה צנועה לשחקן פול ניומן, אחד הכוכבים הגדולים של המחצית השניה של המאה ה-20. ניומן למד משחק ובימוי בתחילת שנות החמישים, בין השאר באולפן השחקנים המפורסם בניו יורק, אך בשעה שעמיתיו לכיתה מרלון ברנדו וג'יימס דין פרצו במהרה והפכו לכוכבים, ניומן התגלה מאוחר יותר – למעשה רק לאחר שדין נהרג בתאונת דרכים וניומן הוקפץ כדי למלא את מקומו. הוא פרץ בזכות תפקיד ראשי ב"אלימות בשכונת העוני" – ביוגרפיה של המתאגרף רוקי גרציאנו. תחת הדרכתו של הבמאי רוברט וויז – באמת אחד המאסטרים הגדולים בתולדות הוליווד ("צלילי המוסיקה", "סיפור הפרברים") – מצליחה ההופעה הבוסרית של ניומן להתאים עצמה בדיוק לדרישות התפקיד. כאן גם מתחילה להתעצב הפרסונה של ניומן כזאב בודד, עיקש ומרדן, שמפלס את דרכו כנגד הכבלים החברתיים ובעיקר הנפשיים שמגבילים אותו. דמויות דומות הוא יציג ב"קיץ ארוך ולוהט", "חתולה על גג פח לוהט", "אדי פלסון", "המורד" ואחרים. כוחו של ניומן מתגלה לא דרך החצנה של רגש כבוש או אישיות סוערת, אלא בהופעות מדודות, שהופכות צוננות יותר ויותר, בהן הוא עושה שימוש מעולה באיכויות הפיסיות שלו – גבר צעיר נאה ותכול עינים – כדי לבטא מנעד רגשות רגשות מזעם ועד אירוניה. הנוכחות הזו תשוב ותופיע גם בלהיטיו בעשורים הבאים: "העוקץ" בשנות השבעים, "צבע הכסף" בשנות השמונים ו"הדרך לפרידשן" בראשית שנות האלפיים.
לצד עבודתו כשחקן, ניומן טיפח קריירה קטנה כבמאי, בפרוייקטים שהוקדשו בעיקר לאשתו, השחקנית ג'ואן וודוורד. ניומן ווודוורד הכירו באמצע שנות החמישים, והזוגיות והאהבה בינהם נמשכה עד מותו. הם כיכבו ביחד בעשרה סרטים (מתוכם נציג אחד "קיץ ארוך ולוהט") שלא זכו להצלחה משמעותית. כאשר הקריירה שלה לא התרוממה, ניומן יזם וביים כמה סרטים בכיכובה. במסגרת התוכנית החודש אנו מציעים פינה קטנה של שלושה סרטים כאלו וזוהי הזדמנות לגלות את אחת השחקניות האדירות של הקולנוע האמריקאי. אף שתפקידיה עשוים להיות שונים לחלוטין זה מזה, היא מביאה למסך תבונה וכנות לצד מימד רגשי חבוי שמעורר סקרנות ותשומת לב. פול ניומן אכן היה כוכב וסרטיו הגדולים זכו כבר למעמדם הקלאסי. הסרטים בכיכובה של וודוורד הם פנינים קצת נשכחות אך ראויות ביותר לתשומת הלב. אל תחמיצו.
