כמעט בכל סרט של פאולו סורנטינו – שמרבית סרטיו יוקרנו בסינמטק במהלך החודש - מופיעה מתישהו סצינה שבה גיבוריו רוקדים. הם לא רקדנים מקצועיים, רחוק מכך. עבורנו הצופים, תנועות הריקוד שלהם עשויות להראות מגוחכות או פתטיות אבל באותה נשימה, אי אפשר שלא להתפעל מההתמסרות שלהם לקצב ולתנועה, מהחופש והאומץ שלהם.
נדמה שזו דימוי לקולנוע של סורנטינו כולו, שעוסק במתח שבין המרגש לגרוטסקי ובין המבט הפנימי לחיצוני. עבור סורנטינו מדובר בשאלה קיומית גברית: האם להתמסר לרגשות ולתשוקות או לוותר עליהם, ואם להתמסר – כיצד. גיבוריו נמצאים תמיד בשלבים שונים של הכרה בשאלה הזו – בין התלבטות, הדחקה או זריקתה מחוץ לחלון. המתח הזה הוא אסתטי, נפשי ומוסרי, וגיבוריו – בעיקר הפוליטיקאים והפושעים שבינהם – מתמודדים עמה ע"י חגיגה קרנבלית של התמסרות. האפשרות האחרת היא לחיות ליד החיים, לדעוך, למות.
סורנטינו נולד בנאפולי ב-1970. הוא פרץ בתחילת המאה הנוכחית עם "השלכות האהבה" (2004), סרטו השני, שהוקרן בתחרות של פסטיבל קאן. מה שמשך את העין היא השליטה המושלמת באמצעי המבע הקולנועיים – בעיקר מלאכת מצלמה דינמית מאד ועריכה ששולטת בקצב. הקולנוע של סורנטינו הוא קודם כל תנועה מתוזמרת בזמן ובמרחב שיוצרת עונג חושי. מכאן מתחילה החוויה בסרטיו, וכיבוש תשומת הלב דוחק בנו להתמסר הלאה – אל גיבורים שיש בהם שילוב של המושך והמרתיע. גיבורים כאלו הופיעו ב"ידיד המשפחה" (2006) וב"האלוהי" (2008) דיוקן פרוע של ג'וליו אנדריאוטי או ב"לורו" (2018) – דיוקן ספק משועשע של סילביו ברלוסקוני. גיבורים מעט מתונים יותר עמדו במרכז "זה בוודאי המקום" (2011) – סרטו היחיד באנגלית, "יפה לנצח" (2013, פרס האוסקר לסרט בשפה זרה) או "נעורים" (2015).
הסגנון הקולנועי המלוטש מעורר תמיד מידה של תשומת לב לתחבולה הקולנועית, ומשאיר אותנו הצופים בעמדה מעט חיצונית למתרחש על המסך. המרחק הזה מאפשר ליצור חוויה מורכבת: בין אירוניה לחמלה, בין התבוננות להתרגשות. התוצאה היא קולנוע חכם ואלגנטי, שהפך את סורנטינו לאחד הבמאים הייחודיים שפועלים ברבע מאה האחרונה. סרטיו המאוחרים זכו לתשומת לב ולהפצה בישראל, אך סרטיו המוקדמים כמעט ולא הוקרנו כאן מחוץ לפסטיבלים, והתוכנית החודש היא הזדמנות נהדרת לתפוס אותם. אל תחמיצו.
