כשהמלאכים שרים

בוקר סתיו ברוח מאהלר

ביום שבת, ו' בכסלו, תשנ"ד, 20 בנובמבר, 1993, בשעה 11:00 בבוקר, פתחה המוסיקאית סמדר כרמי גיברמן את העונה הראשונה של סדרת "קונצ'רטו לקולנוע" בסינמטק ירושלים. כותרת הרצאתה הייתה "בוקר סתיו ברוח מאהלר". בהרצאתה נעזרה סמדר גם בדוגמאות שניגנה בכישרון רב על הפסנתר, והיא שזרה תכנים משיריו של מאהלר וממכתביו בציור דיוקנו של המלחין הגדול. סמדר עברה בקפידה על הסרט של קן ראסל שהוקרן לאחר הרצאתה, וכל הדוגמאות שניגנה היו מתוך הסרט. רוח הסתיו שלטה בהרצאתה, שתיארה את דמותו של הגאון הגדול, מי שסיכם בשביל העולם את הסימפוניה הרומנטית ואת השיר האמנותי הגרמני. היא תיארה את אהבתו הגדולה לאלמה שינדלר הצעירה והיפה, שהפכה לאשתו ואם שתי בנותיו, את זהותו הכפולה היהודית והנוצרית, את העיסוק שלו במוות, שנעשה אובססיבי לאחר מות בתו האהובה. סמדר תיארה את הצלחתו המקצועית כמנצח המהולל של בית האופרה בווינה, את יצירותיו, שירים וסימפוניות, אשר חוברו בחופשות קיץ ליד אגם קסום, את נסיעתו לניו יורק בה התמנה למנצח ראשי של התזמורת הפילהרמונית, את מחלתו ואת חזרתו לווינה, בה הספיק לכתוב במספר חודשים את השיר על הארץ, את הסימפוניה התשיעית ואת הסימפוניה העשירית הבלתי גמורה, שחיבורה נקטע עם פטירתו והוא בן חמישים בלבד. לאחר הרצאתה עלה לבמה נגן כלי הנקישה הצעיר אורון שוורץ, שזה אך חזר מהשתלמות בחו"ל. הוא ניגן את יצירתו החדשה של המלחין הישראלי צבי אבני "חמש ווריאציות למר ק.", הכתובה לנגן כלי נקישה ומוסיקה אלקטרונית. היצירה חוברה בהשראת מכתביו וספריו של פרנץ קפקא. בחמש הווריאציות מתייחס צבי אבני לחמישה קונפליקטים מרכזיים באישיותו של קפקא: משבר הזהות שלו המבקש לדעת אם הוא צ'כי, גרמני או יהודי, המאבק המכביד עם אביו, הכמיהה לאהבה והאכזבות שחווה בקשריו הרומנטיים, חוסר הביטחון העצמי שלו והביקורת העצמית שלו, שהובילו אותו לבקש שכל יצירותיו יושמדו וההתלבטות שלו לגבי משלח ידו והמקום בו יבנה את ביתו, כשהוא שותל רמזים במכתביו לגבי האפשרות לעלות לארץ ישראל ולחיות בה. יצירתו של צבי אבני, היוותה השלמה רבת משמעות להרצאתה של סמדר כרמי גיברמן. מאהלר וקפקא ציירו לקהל המאזינים את סיפורם של היהודים המתבוללים באירופה שלפני ובין מלחמות העולם. לאחר ההפסקה הוקרן סרטו של קן ראסל "מאהלר". סרט זה,  משנת 1974, הוא סרט פרובוקטיבי ושנוי במחלוקת, המתייחס בביטוי מוחצן ונועז לתכנים שהוצגו בהרצאה ובקונצרט שקדמו לו. כך נולד המודל המקורי והמצליח של הרצאה-קונצרט-סרט, שנשמר מאז, והפך למסורת מוקפדת, המאפיינת את הסדרה.

סמדר גיברמן, מוסיקאית יוצרת, פסנתרנית, מנצחת ומרצה, בת קיבוץ עין חרוד, ומי שקשורה לעיר ירושלים במרבית שנות חייה, ממשיכה ללמד, לנצח ולהוביל מיזמים מוסיקאליים ברחבי הארץ. בשנת 2001, שמונה שנים לאחר פתיחת הסדרה, הוענק למלחין צבי אבני פרס ישראל, ובימים אלה הוא מציין את יום הולדתו התשעים, כשהוא ממשיך ליצור, ללמד ולבצע את יצירותיו בארץ ובחו"ל. נגן כלי הנקישה אורון שוורץ הלך למחוזות חדשים בחייו, והוא היום עורך דין מצליח, מרצה בקריה האקדמית אונו, בעל טורים קבועים בערוץ הראשון, תסריטאי בטלוויזיה החינוכית, ואף עוסק במחקר ארכיאולוגי ובתרבויות המזרח הקדום.
מרגש לדעת ששלושת האמנים, שהתחילו את המסע לפני למעלה מעשרים וארבע שנה, ממשיכים לפעול במלוא המרץ גם בעת כתיבת מאמר זה.      

השנים הראשונות

בשעה טובה הגענו לשנה העשרים וחמש של סדרת "קונצ'רטו לקולנוע", אשר נולדה משיתוף פעולה בין סינמטק ירושלים לבין האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים. במהלך כל עשרים וחמש שנות פעילות הסדרה נערכו התכניות במשותף על ידי קוסטל ספירמן, מהסינמטק, וחנה אנגלרד מהאקדמיה. בשנים הראשונות סייעה בידם גם רינה גורדון, שכיהנה כמזכירה אקדמית של האקדמיה, והביאה רעיונות משלה לסדרה. במהלך עשרים וארבע שנים של קיום הסדרה נערכו בה שלוש מאות ושישים מפגשים, שכולם קיימו בהקפדה רבה את המודל של הרצאה, המובילה למופע, ולסרט שמוקרן לאחר ההפסקה.

עיון ברשימות הסרטים, נושאי ההרצאות והמוסיקה שנוגנה בכל אחד מהמפגשים, מלמד על תהליך מרתק שעברה התרבות העולמית והמקומית במהלך רבע מאה.

בשנים הראשונות לקיומה של הסדרה היו מרבית המפגשים נטועים עמוק בעולם המוסיקה הקלאסית והמחול הקלאסי המערביים. בעונה הראשונה (1993-1994) הוקדשו המפגשים לסרטי תעודה וסרטים עלילתיים על המלחינים (על פי הסדר הכרונולוגי של הצגתם) גוסטב מאהלר, פרנץ ליסט, וולפגאנג אמדיאוס מוצארט, רוברט שומאן, ודימיטרי שוסטקוביץ', על הנגנים דגולים של אולם הקונצרטים הכנר אייזיק שטרן והפסנתרן ארתור רובינשטיין לצד הפקות קולנועיות של אופרות מאת ג'וזפה ורדי, ג'אקומו פוצ'יני ושוב מוצארט, ובלט מאת פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי.

במהלך חמש העונות הבאות הצטרפו אל גיבורים אלה עוד ועוד מלחינים, נגנים ובהמשך אף יוצרי מחול ורקדנים מעולם המוסיקה הקונצרטית והבלט הקלאסי. המלחינים שהתווספו לסדרת "קונצ'רטו לקולנוע" במהלך חמש השנים הבאות היו (שוב על פי הסדר הכרונולוגי של הצגתם) לודוויג ואן בטהובן, ג'ורג' ביזה, איגור סטרווינסקי, קלוד דביוסי, ג'ורג' גרשווין, ליאונרד ברנשטיין, פרדריק שופן, ז'אן-בטיסט לולי, מוריס ראוול, קורט וייל, סרגיי רחמנינוב, הקטור ברליוז, אדוארד אלגאר, פליקס מנדלסון. אליהם הצטרפו יוצרי המחול והרקדנים  ואצלב ניז'ינסקי, איזידורה דנקן, נינה טימופייבה, והמבצעים דוד אויסטרייך, יהודי מנוחין, דיטריך פישר דיסקאו, גלן גולד, פארינלי, אנריקו קארוזו, סביאטוסלב ריכטר, ז'קלין דה פרה, קלרה הסקיל, ג'ורג'ה אנסקו, דינו ליפאטי, וונדה לוונדובסקה ומריה קלאס.

מחסור מסוים בסרטים בז'אנר זה הביא לכך שבעונות הראשונות חזרו והעלו מספר סרטים יותר מפעם אחת, כשבכל פעם נתנו המרצים והנגנים היבטים שונים על אותו הסרט. כך חזרו יותר מפעם אחת בסדרה "עדות" של טוני פאלמר, המוקדש לספר האוטוביוגרפי השנוי במחלוקת, המיוחס לשוסטקוביץ', "סונטת סתיו" ו"חליל הקסם" של אינגמר ברגמן, "התזמורת של פדריקו פליני, "ממאו עד מוצארט" של מאריי לרנר, "מאהלר" ו"ליסטומניה" של קן ראסל, וכמובן "אמדיאוס" הפופולארי של מילוש פורמן.

המרצים המרכזיים בעונות הראשונות של הסדרה היו ברובם מעולם המוסיקה הקונצרטית, האופרה והבלט. ההרצאה הראשונה בעונה הראשונה הייתה כאמור של סמדר כרמי גיברמן על מאהלר, ואליה הצטרפו במהלך שש השנים הבאות (אני חוסך מן הקורא את תואריהם האקדמיים של המרצים, שכן כולם, באשר הם, גברת, אדון, דוקטור או פרופסור, הינם מהמעולים ואיכותיים ביותר בתחומם. אצל חלקם אף השתנו התארים האקדמיים במהלך השנים, והם מוצגים כאן על פי סדר הופעתם הראשונה בסדרה) יהואש הירשברג, בנימין אורן, אסף זהר, יעקב קאופמן, זאב שטיינברג, טליה פרלשטיין כדורי, איתן גלוברזון, מנחם ויזנברג, אביטל יעיש, עמוס חץ, מיכאל מלצר, מוטי שמיט, רינה גורדון, מנדי רודן, משה אפשטיין, חיים פרמונט, אריאל הירשפלד, אלון קליבנוב, רובין וייזל קפסוטו, דורון סלומון, נעמה רמות, מיכאל וולפה, אליהו שלייפר ושלמה ישראלי. מבין מרצים אלה בולטת במיוחד תרומתם של יהואש  הירשברג, עמוס חץ ומיכאל מלצר, אשר העניקו לסדרה מגוון רחב מאד של הרצאות על אופרה, מחול ומוסיקה קונצרטית. הצטרפותם של שלמה ישראלי ואליהו שלייפר ציינה את תחילתה של מגמה חדשה בסדרת "קונצ'רטו לקולנוע", בה צורפו בהדרגה סרטים בז'אנרים חדשים, ומופעים של מוסיקה בסגנונות חוץ קלאסיים, כמו הג'אז, הכליזמר, מוסיקת עולם, חינוך מוסיקאלי, מוסיקה בשירות הפוליטיקה ועוד נושאים, אשר במהלך השנים הבאות הפכו את הסדרה ליותר ויותר מגוונת בהיצע הרעיונות והסגנונות.    

פתיחות סגנונית

בהדרגה הצטרפו אל סרטי התעודה, סרטי העלילה, וההפקות הקולנועיות של אופרה ובלט סרטים מז'אנרים אחרים. סנונית ראשונה לכיוון חדש זה היה הסרט המצויר "אלגרו נון טרופו" של ברונו בוצטו, ואחריו הוצגו סרטי עלילה ישראליים ובינלאומיים, שבהם הופנתה תשומת הלב לפס הקול של הסרט, למשל הסרט "גולם במעגל" של ענת פרמינגר, בו התארח המלחין חיים פרמונט שחיבר את המוסיקה לסרט, או הסרטים "שורת המקהלה", "שיער", "סימפוניית החיים", שהיוו ראשיתה של פתיחות אל נושאים אשר הלכו ונעשו מגוונים יותר ויותר, ופתחו את הבמה לסוגים נוספים של מוסיקה ושל מחול.     

בין העונה החמישית לעונה השמינית פתחה הסדרה את שעריה לעולם הג'אז ולעולם המוסיקה העממית. סרט ראשון המציין התחלה חדשה זו הוקדש לתזמורתו של גלן מילר,  ואחריו הוצגו  "זמר הג'אז" משנת 1927, "יידל מיטן פידל" משנת 1936, "שיר אשיר בגשם" משנת 1952, "גיבורי הגאז" ו"פול רובסון – ספרו עליי כפי שאני" משנת 1998, שבעצם הצגתם ניתנה אפשרות לדיון על המוסיקה הפופולארית של המאה העשרים.

העונה השמינית, אשר באופן סמלי הייתה כבר כולה במילניום השלישי (2000-2001), הציגה תכנית מגוונת שכללה בין השאר סרטים על חייהם של אמני ג'אז בהוואנה בירת קובה ובברית המועצות הקומוניסטית, על נגני כליזמר בניו יורק, על חזנים אשכנזיים בפולין, ועל גאוני הג'אז האמריקני דיזי גליפסי, תלוניוס מונק, ג'רי מאליגן, מיילס דיוויס, ווס מונטגומרי וג'ון קולטריין.  

ברוח הזמן והמקום

החל מהעונה התשיעית של הסדרה, ובמהלך חמש עשרה השנים שלאחריה, נפתחה תכנית המפגשים למגוון רחב מאד של נושאים. המוסיקה הקונצרטית, האופרה והמחול הקלאסי והמודרני המשיכו להיות נוכחים בסדרה, ואליהם התווספו המוסיקה הישראלית האמנותית והפופולרית, הג'אז הבינלאומי והמקומי, הזמר העברי, הרוק הישראלי, הפופ המזרחי, המוסיקה החסידית והחזנות, המוסיקה היוונית והבלקנית, השנסון הצרפתי, הטנגו, הפלמנקו, מוסיקת הרבטיקו, המוסיקה הצוענית, המוסיקה הערבית הקלאסית והפופולרית, הרוק, הבלוז והפופ הבריטי והאמריקני, שירת הלדינו והאידיש, המוסיקה האמנותית המודרנית, פסי קול ייחודיים של סרטים מז'אנרים שונים, מוסיקת עולם ועוד כהנה וכהנה סגנונות מוסיקליים.

אל סרטי התעודה והסרטים העלילתיים נוספו כעת לא רק הפקות קולנועיות של מחול ושל אופרה, אלא גם מחזות זמר, סרטים תיעודיים על חינוך מוסיקאלי, ראיונות עם מוסיקאים מכל תחומי העיסוק וממגוון רחב של שפות מוסיקאליות, סרטי פולחן מקומיים ובינלאומיים, שלפס הקול שלהם יש משמעות מיוחדת, סרטים בנושאי חברה וקהילה, סרטים סאטיריים ופוליטיים, המשיקים למוסיקה, סיפורים היסטוריים שהמוסיקה היא חלק מהם, ועוד מגוון רחב של נושאים. השנים היטיבו עם הסדרה גם בשל פרץ יצירתיות של סרטי תעודה על חייהם של מוסיקאים במהלך העשורים הראשונים של המאה העשרים ואחת. היצע הסרטים הלך ושפע, וכך יכולים היינו לבחור סרטים חדשים ומאתגרים, אשר תרמו רבות להצלחת הסדרה.

באופן טבעי עם פתיחתם של עוד ועוד חלונות, נוספו אל המרצים הקבועים בסדרה עוד שמות (שוב על פי סדר כרונולוגי של הרצאתם הראשונה בסדרה): רפי קדישזון, עמנואל הלפרין, אלכסנדר תמיר, חגי שחם, איל סלע, גלית ליס, רוני פורת, רון רגב, יוסי מר חיים, חיים הכט, שרי אלרון, חנה אנגלרד, נתן פורמנסקי, רוי גרינבלט וישראל שרון.  

אל גיבורי הסרטים, שכבר הוזכרו, נוספו עם השנים אסטור פיאצולה והייטור וילה לובוס, פרנק סינטרה וצ'רלי פרקר, אראם חצ'טוריאן ומיקיס תיאודורקיס, אמיר קוסטריצה ועמליה רודריגז, האחים אלכוויתי ורוזה אשכנזי, אלה פיצ'ג'ראלד ובילי הולידיי, אדית פיאפ וג'ורג' ברסנס, מרלן דיטריך ומרסדס סוסה, יוזף שמידט ולוצ'יאנו פברוטי, ליאונרד כהן וברברה סטרייסנד, כמו גם נעמי שמר, חיים חפר, יוני רכטר, שלום חנוך, זוזו מוסה, יאיר דלאל ודודו טאסה. הסדרה פתחה צוהר להוראת כלי נגינה לפי הסיסטמה של ונצואלה, לביצוע הסימפוניה התשיעית של בטהובן בעיירה נידחת במרכז אפריקה, להפקת פולחן האביב בשכונות המהגרים של ברלין, לסיפורם של כותבי המוסיקה לסרטיו של וולט דיסני, לסיפורו של הטנגו הארגנטינאי ולמחוזות המוסיקה בלקנית. לא חסרו גם ראיונות נדירים עם אמנים כמו המנצח אוטו קלמפרר, המלחין מיקיס תיאודורקיס והזמר והיוצר חתן פרס נובל לספרות בוב דילן. מפגש דרמתי במיוחד הוקדש לראיון נדיר ומצמרר עם ויניפריד וגנר, המנהלת המיתולוגית של פסטיבל וגנר בבירויט.

הסדרה פתחה צוהר גם לפסי קול של סרטים ישראלים כמו " הקיץ של אביה", "לול", "הלהקה", "קזבלן", לצד מופעים מצולמים משירי משה וילנסקי וסשה ארגוב, כמו גם המוסיקה של הפופ המזרחי בישראל ושל מוסיקת העולם המקומית, כפי שבאה לידי ביטוי ביצירתם של פרץ ומרק אליהו. ועוד לא הזכרתי אירועים מרגשים של מחוות לשירתם של לאה גולדברג ושל נתן אלתרמן, לזמרתן של שושנה דמארי ויפה ירקוני, למפעל חייו של ברוניסלב הוברמן, ליצירותיהם של המלחינים היהודים מגטו טרזין, לדמויות מיוחדות מראשית המוסיקה המערבית, כמו מונטוורדי ופלסטרינה, או למלחינים בני זמננו כמו פיליפ גלאס, קזישטוף פנדרצקי וארוו פארט.

שבת ירושלמית

היפתחות זו למגוון הולך וגדל של אמירות וסגנונות, מספרת את סיפורה של התרבות העולמית בדור האחרון. פתיחות הולכת וגדלה, סקרנות ללמוד את השונה, להסתגל ואפילו להבין מוסיקה חדשה, רעיונות חדשים לגבי ביצוע מוסיקה היסטורית ועכשווית – כל אלה הן תופעות מרתקות, המתרחשות בעולם כולו. להתרשמותי תופעות אלה מתרחשות בעוצמה רבה בירושלים. בהיותה עיר שמאגדת בתוכה מגוון רחב של תרבויות, נוצרים בה באופן טבעי בתי יוצר רבים, וגם הקהל שבה הוא קהל מיוחד בפתיחותו ובסקרנות.

המודל של הסדרה הוא על כן, מעצם הווייתו, מודל ירושלמי, התואם את המציאות המשתנה, כשהוא משלב בין ההרצאה למופע ולסרט, רותם קהל רב לבוקר ארוך, של כשלוש עד ארבע שעות, הכוללות בתוכן חוויות מגונות של למידה, האזנה וחוויית צפייה.

לא חסרו התרגשויות במהלך עשרים וארבע העונות החולפות. הקהל, המרצים והאמנים המופיעים הפכו לקהילה, המבקשת לממש בתוכה למידה ויצירה יחדיו. מיקומו של הסינמטק בעמק היפה שלפני חומות העיר העתיקה, עיצובו המזמין של המבנה, המסעדה, הצופה אל הנוף הירושלמי מלא ההוד, כל אלה הביאו עימם השראה מיוחדת, וביססו את מעמדה של הסדרה. כשהיו שיפוצים והסדרה עברה לפרק זמן מסוים, בשנת 2007, לאולם אימק"א שברחוב המלך דוד, הרגישו כולם געגועים למקום הקבוע של הסדרה, והחזרה למבנה המורחב והמשופץ הייתה חגיגה של ממש.      

חשוב לתת כבוד מיוחד לאמנים שהשתתפו בסדרה, חלק נכבד מהם אמנים מבצעים ויוצרים מן האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים, מורים, תלמידים ובוגרים, שבעצם הווייתם מימשו הלכה למעשה את התהליך ההולך ומתעצם של פתיחות סגנונית ורב תרבותיות. היריעה תקצר מלמנות את כולם, ובכל זאת עברתי כל החומרים הארכיוניים שהיו בידי, ואני מציג כאן רשימה כמעט מלאה של האמנים המבצעים בסדר כרונולוגי של הופעתם הראשונה בסדרה:  

הפסנתרנים אסף זהר, יבגני שנדרוביץ',  טטיאנה סטפנובה, אירנה ברקוביץ', סשה טופריץ', צבי זמל, יובל צורן, רן דנק, עידו אריאל, אולג יקירביץ', גבריאלה טלרוזה, ואדים מונסטירסקי, שלומי שם טוב, דן זווילי, איתן שמייסר, רון רגב, מריאנה סורקין, נטליה קוסוב, מרינה פרידמן, ארנון ארז, נעמן וגנר, דוראל גולן, אריאל הלוי, טל סמנון, גילי לופטוס, עמית ויינר, עמית דולברג, רויטל חכמוב, מיכאל זלצקר, יוליה גורביץ', בתיה שטיינבוק, פיליפ סולומוניקו , גיא פרטי, רוגלית ישי ודוד זבה;

הזמרים יניב ד'אור, אביטל רז, יעלה אביטל, מורין נהדר, אמנון זליג, אירה ברטמן, עפר כלף,  רויטל רביב, רעות רבקה שבי, דוד פלדמן, יאיר פולישוק, הילה פחימה, אסתי קינן-עופרי, שירה קרנר, חמי לויסון, אביגייל אמסטר, יונית שקד גולן, אלה דניאל, שרון ללום, אנה שפיץ, גביראל פוטזניק, מאיה כהן ולירן קופל;

הכנרים רועי שילוח, חגי שחם, קובי מלכין, יבגניה פיקובסקי, אקרט לורנסן, יורם ליבנה, הדר כהן, יותם געתון, גלעד הילדסהיים, ברק שוסברגר, נטלי שר, כרמלה להמן, ידידיה שוורץ, איל קלס, אטיין מנרי, מתן דגן, סמי חשיבון ומנחם ברויאר;

נגני הוויולה עירית ליבנה, גדי עבאדי ועמוס בועזסון;

הצ'לנים מיכל רגב, הילה קרני, שמואל מגן, אלכסנדר סינלניקוב, שירה מאני, דניאל שוורץ, הלל צרי ומיכל קורמן;

הגיטריסטים שי סובול, נפתלי מזרחי רוז, חזי חאיט ואבי בן דב;

נגני העוד לואי חלייפי, יינון מועלם, ארמונד סבח ומיכאל מארון;

נגני הקאנון סוהיל נאסר ואריאל כסיף;

נגני כלי הנקישה אורון שוורץ, אורן פריד ולב לופטוס;

נגנים בכלי נגינה נוספים, היו רבים מאד, ואני מציין רק חלק מהם, שמצאתי את שמותיהם בתכניות שנשמרו: נגן כלי הנשיפה האתניים איל סלע, הנבלנית גיתית בועזסון, החלילנית רותי חן רון, החלילן אביחי אורנוי, נגן המנדולינה שמואל אלבז, הזמר והגיטריסט אלן עמרם, נגן הקמנג'ה מרק אליהו, נגן הבנדוניאון אדוארדו אברמסון, נגני הקלרינט רן דוד וגלעד הראל, נגן הקונטרבס ליעד מור ונגנית הצ'מבלו נטע לדר;

סולנים והרכבים רבים, ביניהם: נגן החליל והחלילית מיכאל מלצר וקונסורט מלצר, הכולל לצדו את יעל שמשוני ועזר מלצר, החזן אליהו שלייפר יחד עם הזמרת מיכל שיף-מטר והפסנתרנית איה שלייפר, חמישיית "לורין", נגן הסקסופון בוריס גאמר, חמישיית, שישיית ושביעיית בוריס גאמר, נגן האקורדיון אמיל אייבינדר ותזמורתו, אנסמבל "גלעד אפרת", חמישיית "סקסטנגו", הצ'לנית מירנה הרצוג ואנסמבל "פניקס", מארש "דונדונרמה", רביעיית "גלוריאנה", רביעיית "טלאמוס", שמואל מגן ואנסמבל הצ'לנים של האקדמיה בירושלים, שלישיית "עיר שלם", אנסמבל אורי ביתן, מקהלת אורטוריו בניצוחו של עודד שומרוני, הרביעייה הירושלמית, רביעיית "אריאל", המנצחים ניר כהן ונתנאל באס ותזמורת קון מוטו של החוג לקומפוזיציה וניצוח באקדמיה בירושלים, רביעיית "פיטנגו", האנסמבל האתני הישראלי, אנסמבל "מיתר", אנסמבל דותן מושנוב וליאור שמגר, תומר כץ ולהקת "פרח אדום", שלישיית יואל שמש, להקת פטי-ברס The betty Bears,  טריו "אלפראבי", חמישיית כלי הנשיפה של תל אביב, סדנת הזמרים הרב תחומית והמקהלה הקאמרית של האקדמיה למוסיקה בירושלים.

שלושה זיכרונות

לאחר סקירה היסטורית תמציתית זו אשתף את הקוראים בשלושה רגעים מיוחדים הזכורים לי היטב מהסדרה. זיכרוני נוצר חוויות רבות מהסדרה, אלא שעליי לצמצם. אז הנה הם, שלושה זיכרונות, אחד לכל עשור.  

זיכרון ראשון – סונטת סתיו

בשנה הראשונה של הסדרה הייתי עדיין בלימודים באנגליה, ומיד כשחזרתי פנתה אליי רינה גורדון בבקשה שאצטרף אל קבוצת המרצים מהאקדמיה, אשר נרתמו להרצות בסדרה. בשנה השלישית של הסדרה הציעה לי רינה להיכנס לעובי הקורה של סרטו של אינגמר ברגן "סונטת סתיו". הייתה זו הקרנה שנייה של הסרט ועל כן הצעתי לה שאצפה בסרט בעיון, על מנת שאוכל אולי לגלות עקרונות מיוחדים הנוגעים לצורתו של הסרט ולמוטיבים המרכזיים שכלולים בו. היות שלא היו עדיין אמצעים זמינים לצפות בעותק של הסרט, הגעתי בשעה מוקדמת של יום שישי בבוקר, כחודש לפני הרצאתי, והסרט הוקרן במיוחד בעבורי באולם הגדול של הסינמטק. צפיתי בו פעמיים ורשמתי בפניי את כל התמונות על פי סדרן. גיליתי שיש בסרט מספר דמויות מרכזיות, המייצגות רעיונות כוללים. האם הפסנתרנית שבאה לבקר את בתה מייצגת את האמן הטוטאלי, המחויב לאמנותו. הבת מייצגת את הרצון לחיות חיים רגילים ופשוטים. בני משפחתה מייצגים את האהבה הפשוטה שאיננה תלויה בדבר. הסרט כמעט לא משתמש במוסיקת רקע, ובנקודת זמן של שני שליש מן המשך המלא של הסרט, מנגן אחד מגיבורי המשנה פרק מסוויטה לצ'לו סולו של באך בחדר האורחים המשפחתי. הצלחתי למצוא בסרט מבנה ברור של התחלה, אמצע וסוף, שני נושאים מרכזיים המתעמתים ביניהם, בדמותן של שתי הגיבורות הראשיות בסרט, כשרגעי הנסיעה וההתבוננות בנוף מהווים אמצעים של מעבר מתמונה לתמונה. הייתי מאושר לגלות שאני מצליח ליצור לעצמי מודל מוסיקאלי של צורת הפרק הראשון של סונטה, המכונה בקיצור צורת הסונטה, אשר ניתן בעזרתו לתאר את המבנה של הסרט כולו. בהרצאתי ביקשתי להוכיח לעצמי ולקהל שהסרט "סונטת סתיו" יכול לסייע בידי בהמחשת "צורת הסונטה" במוסיקה. שאיפתי הייתה לתאר בפני המאזינים את צורתו של הסרט, לשרטט בפניו את הנושאים והמוטיבים המרכזיים, ועל ידי כך גם להקל על הצפייה בסרט התובעני למדיי שיצר ברגמן. הייתי מאד נרגש לקראת ההרצאה, שהייתה ההרצאה השנייה שלי בסדרה (קדמה לה הרצאה על שוסטקוביץ' בעונה השנייה). הצגתי את חלקיו השונים של הסרט, תיארתי את הפיתוח של כל רעיון, כיצד העימות בין הבת לאם, מתנהל כמו הדיאלוג בין שני נושאים בצורת הסונטה, וכיצד מהווה נגינת הצ'לו ברגע מופלא בסרט את תחילתה של ההתרה וההשלמה. המוסיקה המופלאה של באך מרגשת מאד, שכן היא מופיעה לאחר רגע השיא של העימות בין הבת לאם, לראשונה בסרט נשמעת מוסיקה, וזוהי מוסיקה שמימית, המנוגנת בנגינה פשוטה, המבוצעת הלכה למעשה בחדר בו יושבים כל גיבורי הסרט. תמונה מוסיקאלית מרגשת זו רותמת את הצופה להקשבה עמוקה למוסיקה של באך, ומתוך כך מדגישה את הדילמה המרכזית של הסרט, דילמה שאין לה פתרון, אלא בהשלמה ובהכלת מציאותם של שני קטבים. מצד אחד עומדת האמנות הנותנת טעם לחיינו, אלא שהעוסקים בה משלמים מחיר אישי יקר, בהקריבם את חייהם הפרטיים ואת יקיריהם למטרה נשגבה זו. מצד שני עומד חדר האורחים המשפחתי והחם המייצג את המציאות הפשוטה והנעימה, המאפשרת לאמנות לפרוץ לפתע אל חלל החדר, ולתת משמעות כל כך מיוחדת לחייהם של כל הגיבורים. וכך בשעה שכל המאזינים בסרט עצמו ובאולם מקשיבים לבאך, מסתיים הפיתוח של הסונטה. הנה אנחנו בהתרה, בהכלה, בהשלמה של החלק השלישי והמסכם של הסרט, שיש בו לא מעט כאב, מודעות למתח הבלתי פתיר שבין האם לבתה. בקודה של הסרט, כשהאם נפרדת מביתה ויוצאת לדרכה והמכונית מתרחקת, חוזרת הבת לחיק בעלה האהוב. האם נותרת בבדידותה, והבת שבה לחיים המשפחתיים שבחרה לעצמה. מחשבת המוסיקה מסייעת לנו לצפות בסרט.

בין ההרצאה שלי לבין הקרנת הסרט ניגן הפסנתרן סשה טופריץ' בכישרון ובהשראה סונטות של אלבן ברג, דומיניקו סקרלטי ולודוויג ואן בטהובן. בכל אחת מהיצירות  ניתן היה לשמוע בבירור את שני הנושאים המנוגדים שבתצוגה, את הפיתוח הדרמתי והמיוסר, ואת המחזר המתיר והמנחם, החותם את היצירות בהשלמה ובתקווה. חשתי באותו בוקר שהכול שזור היטב, ההרצאה, נגינת הפסנתר שלאחריה והסרט, אשר יחדיו משלימים מסע של ממש. מסע בין מילים, צלילים ומראות. 

זיכרון שני – כשהנערים שרים

הזיכרון השני שבחרתי נוגע לכניסתו הכמעט ראשונה ובהיחבא של הזמר עברי לסדרה, בשבת בבוקר, 30 בדצמבר, 2006, כשלצד הקרנת הסרט "כשהנערים שרים" הופיעו על הבמה חברי האנסמבל של אורי ביתן בעיבודי ג'אז חדשניים לשירי הילדים של דניאל סמבורסקי. הסרט הצרפתי משנת 2004, הוא סרט רגיש ואינטימי המספר את סיפורו של מורה למוסיקה המגיע למוסד לנערים בעייתיים בעיירה צרפתית  נידחת של סוף שנות הארבעים. בהדרגה ובנועם מצליח המורה המוכשר והצנוע לסחוף אחריו את ילדי המוסד. אט אט הולכת ונבנית מקהלת ילדים גדולה ומקצועית, ששירתה מרגשת עד מאד. על רקע של מתחים מעיקים בינו לבין מנהלו המרושע של בית הספר, כשגורל הילדים משפיע עליו רגשית, וטורד את מנוחתו, מתעקש המורה לתת לנערים חינוך מוסיקאלי וחינוך ערכי. שנים רבות לאחר מכן נזכר במורה זה מנצח מצליח, שהחל את דרכו כנער מקהלה בבית ספר זה, וכשהוא נזכר בכל מה שקרה, הוא מלמד את קהל הצופים פרק חשוב במשמעותו של חינוך בכלל וחינוך מוסיקלי בפרט. כשחשבתי איזה מופע אשלב בבוקר זה, כך שיאיר את הסרט מנקודת מוצא מיוחדת, בחרתי במופע של פסנתרו הג'אז  והמורה אורי ביתן, אשר רתם לאנסמבל שלו את הזמרות ורד גובר ונועה לוי, את הבסיסט טל פדר ואת המתופף עמית לורבר. יחדיו הם עיבדו בעיבודי ג'אז משובבי לב מבחר גדול של שירי הילדים של המלחין הישראלי דניאל סמבורסקי, שהיה בעצמו גם מורה ומנצח מקהלה בבתי ספר של שנות הארבעים והחמישים. כך עלו בסך "לנו עדר בשדה", "אביב במולדת", "שבת בכפר" וכמובן "באה מנוחה ליגע", כשהם צבועים בצבעים חדשים של תום ורעננות גם יחד, בהרמוניות ג'אז יפות ומוקפדות. דמותו של דניאל סמבורסקי, המלחין והמורה המסור של עברנו הקרוב, התערבבה עם דמותו של הפסנתרן, המעבד והמורה המסור בהווה אורי ביתן. בהרצאתי יכול הייתי לשזור את כל אלה במבט האישי שלי על נושא החינוך המוסיקלי, כמלחין ומחנך, וכל אלה היוו הקדמה רבת משמעות לסרט הבלתי נשכח, שגיבורו הוא בן דורו של סמבורסקי, הפועל בארץ רחוקה. שוב הצליח המודל של קונצ'רטו לקולנוע להוות כלי ליצירה של בוקר שבת חוויתי כל כך. רבים מהמאזינים והצופים באותו בוקר לא ויתרו על שיחה עמי בהפסקה או לאחר הסרט, כשהם חולקים עמי את זיכרונותיהם האישיים. הנה עלו בזיכרון המורה למוסיקה מבית הספר היסודי, מנצח המקהלה בה שרו, שיריו של דניאל סמבורסקי שלמדו בילדותם ובנעוריהם. הרגשתי סיפוק רב, והתרגשות גדולה אחזה בי בסיומו של אותו בוקר.

הייתה זו רק ההתחלה. כבר אותה עונה, 2006-2007, הבאנו אל בימת "קונצ'רטו לקולנוע" מופעים משיריה של שושנה דמארי, לצד שני מפגשים שהוקדשו לזכרו של משה וילנסקי, ובעונות שלאחר מכן הזכרנו את שיריהם של נתן אלתרמן, של לאה גולדברג, שלכבודם נוצרו סרטי תעודה חדשים ואיכותיים, וכמובן את סשה ארגוב, שהונצח לצד הסרט המיתולוגי "הוא הלך בשדות", שפס הקול שלו הולחן על ידו. מגמה זו בישרה את כניסתם של זמרים משדה המוסיקה הפופולרית לסדרה. זו הייתה גם שעתה היפה של סדנת הזמרים הרב תחומית שבהנחייתי. תלמידיי ותלמידותיי באקדמיה למוסיקה שבירושלים נרתמו למופעים בלתי נשכחים של זמר עברי, ושירתם השתלבה היטב בהרצאותיי ובסרטים שלאחר ההפסקה.

זיכרון שלישי – ציפור על תיל

הזיכרון השלישי נוגע לאחת האיכויות הייחודיות של סדרת קונצ'רטו לקולנוע, הנובעת מגילויים של סרטים נדירים, חלקם בארכיון הסינמטק עצמו, וחלקם מאלה שמגיעים אליו בעזרתם של אספנים וחוקרי קולנוע. לא מעט סרטים שכאלה זכיתי ללמוד ולהקדים בהרצאה. כאלה היו הסרט על המלחין הלאומי של ברזיל הייטור וילה לובוס, על המנצח היהודי גרמני הדגול אוטו קלמפרר, על המלחין היהודי צרפתי דריוס מיו, כמו גם הסרט התיעודי הנושן על שושנה דמארי. סרטים אלה ואחרים שוחזרו והותאמו לטכנולוגיות החדשות על ידי צוות הסינמטק, והביאו אל הקהל רגעים של התרגשות גדולה. במיוחד זכור לי אירוע המייצג היטב את העשור הנוכחי של הסדרה, בו הוצג בבכורה הסרט האבוד של טוני פאלמר "ציפור על תיל", משנת 1974. סרט זה שתיעד את מסע ההופעות של הזמר היוצר ליאונרד כהן באירופה, מסע שהסתיים בירושלים, נעלם בנסיבות לא ברורות, ונתגלה שוב בשנת 2009. לקראת ההקרנה החגיגית של הסרט בשבת, 13 באפריל, 2013,  פניתי אל שניים מבוגריה הטריים של הפקולטה למוסיקה רב תחומית באקדמיה למוסיקה בירושלים. שנה קודם, לקראת הקרנת הסרט "צעירים לנצח", הצעתי להם להקים מעין להקת בית של הסדרה. המלחין, המעבד והפסנתרן דותן מושנוב, הזמר והגיטריסט ליאור שמגר, צירפו אליהם את המתופף ירון גורן (בהמשך הצטרפו אליהם לסירוגין את נגן כלי הנקישה אילן טננבאום, נגני הבאס דניאל אבדה, רן ליבנה וטל מיכלס, הצ'לן מרון רם והגיטריסט אלון פרץ), וכך התחילה שותפות הנמשכת כבר למעלה משש שנים. אל המפגש המוקדש לסרט המיוחד והמפתיע, ששוחזר והותאם להקרנה באמצעים העכשוויים, הגיע במיוחד מלונדון הבמאי עצמו, טוני פאלמר. לאחר מבוא שתיאר את תולדות חייו ואת מפעלו האמנותי של ליאונרד כהן, הזמנתי את הבמאי, שסיפר על היעלמותו של הסרט, על גילויו ועל שחזורו. לאחר הרצאתו שבתי אל הבמה וניתחתי את הטקסטים של ליאונרד כהן, כהקדמה לביצוע המרגש והרענן של מבחר משיריו. לאחר ההפסקה חזינו בסרט, המרגש במיוחד, שכן ליאונרד כהן נחשף בו ברגעי החסד והחולשה, במופעים מוצלחים ובמופעים שנכשלים, ברגעים מביכים, כשאמנים מבקשים מימנו בחזרה את הכסף על הכרטיסים, בגלל מערכת הגברה שכשלה, וכמובן סיום של הסרט, המתרחש במופע האחרון בבניני האומה בירושלים, בשנת 1974, זמן קצר לאחר מלחמת יום הכיפורים. ליאונרד כהן לא רוצה לעלות לבמה, ומבקש לבטל את המופע, בגלל מצב רוחו הרע בסיום המסע. הקהל לא מוותר. מאות צעירים הגודשים את האולם הגדול מתחילים לשיר בעל פה את שירו וקוראים לו לשוב במחיאות כפיים קבוצות ובקריאות עידוד. בסיומו של הסרט הוא חוזר לבמה, והרגעים האחרונים של סרט תיעודי זה, מציגים את שירתו המרגשת, כשכל הקהל שר עמו בעל פה שיר אחר שיר. עם סיום המופע, לאחר כמה וכמה הדרנים, אנו רואים אותו ואת מחברי הלהקה מאחורי הקלעים, בחדרי האמנים, מחבקים זה את זה ובוכים, לא יודעים את נפשם מהתרגשות. סיומו הלא יאומן של הסרט, היה מרגש שבעתיים, שכן הוא מצולם באולם בניני האומה בירושלים, אולם המוכר היטב לצופים. לא יספיקו המילים לתאר את ההתרגשות שהייתה נחלת כולנו באותו בוקר. במאי הסרט מצא עצמו מוקף באוהדים, שביקשו לרכוש עותק של הסרט, ולזכות בחתימתו.

הצלחתה של הקרנת הסרט הובילה להקרנתם של סרטים נוספים במהלך השנים הבאות, אשר הוקדשו לפרנק סינטרה, לנטקינג קול, לבוב דילן, וגם לאריק איינשטיין ולשלום חנוך. במיוחד זכורה לי הקרנתו המרגשת של הסרט התיעודי הבריטי "צעירים לנצח", משנת 2008, של הבמאי סטיבן ווקר, המספר את סיפורה של מקהלת "צעירים לנצח", שגיל חבריה נע בין 73 ל 93. הלהקה זוכה להצלחה מדהימה בהופעותיה ברחבי העולם. ביצועים מרגשים של מיטב שירי ג'ימי הנדריקס, דיוויד בואי ו"רדיוהד", לצד סיפוריהם האישיים של חברי הלהקה, סחפו את קהל הסינמטק. לפני כן הפליאו דותן מושנוב וליאור שמגר לשיר מגוון של שירי רוק ישראליים מן הקלאסיקה של שלום חנוך ומיקי גבריאלוב, וכך יכולנו לשזור את חוויית ההאזנה לשירים מוכרים משלנו, לחוויית הצפייה וההאזנה לקלאסיקה האמריקנית והבריטית שמציג הסרט. 

בוקר סתיו עם זובין מהטה

סדרת "קונצ'רטו לקולנוע" פותחת את העונה העשרים וחמש. מרגש לדעת שכמעט כל האמנים המבצעים והיוצרים, שהשתתפו בסדרה, ואשר הוזכרו במאמר זה, פועלים בקרבנו, יוצרים ומופיעים דרך קבע בארץ ובחו"ל. הסינמטק ממשיך להיות בית חם להמוני בית ישראל, העולים לרגל לפסטיבלים השונים הנערכים בו. האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים עולה כפורחת, והעשייה בה הולכת וגדלה, כשפניה למרחב הולך וגדל של סגנונות ודרכי ביטוי. תלמידיה, בוגריה ומוריה של האקדמיה הירושלמית רתומים להצלחתה של סדרת קונצ'רטו לקולנוע", מרצים ומופיעים על בימתה בהתלהבות ובהשראה.

העונה העשרים וחמש נפתחת בסרט על מאסטרו זובין מהטה, אולי הובלט והמשפיע ביותר על תרבות המוסיקה התזמורתית בדורות האחרונים, במלאות לו שמונים שנה. זהו כבוד גדול, ואני תקווה שמפגש מיוחד זה יהיה סימן לבאות, ושנזכה לארח בסדרה עוד הרבה אמנים דגולים וחשובים כמותו.

ירושלים, עיר שמחברת בין ניגודים, עיר שהמילים שלום ומלחמה מתמזגים בחייה הסוערים, עיר שיופיה עוצר הנשימה מעורר השראתם של אמנים רבים, היא הבית של הסינמטק ושל האקדמיה, שני בתי היוצר של סדרת "קונצ'רטו לקולנוע". ריבוי החלונות שנפתחים בתכנית העונה העשרים וחמש,  מיטיב לתאר את העיר בה נולדה הסדרה, ובה היא ממשיכה להוות מוקד משיכה לקהל רב של מאזינים ומוסיקאים יוצרים ומבצעים.

מיכאל וולפה

א' בתמוז, תשע"ז

25 ביוני, 2017